×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה⁠־בָּ֑ךְ מַֽה⁠־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃
Return, return, O Shulammite; return, return, that we may look upon you. What will you see in the Shulammite? Like a dance of two companies!
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תּוּבִי לְוָתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל תּוּבִי לִירוּשְׁלֵם תּוּבִי לְבֵית אוּלְפַן אוֹרַיְתָא תּוּבִי לְקַבָּלָא נְבוּאָה מִן נְבִיַּיָּא דְּמִתְנַבְּאִין בְּשׁוּם מֵימְרָא דַּיָי וּמָה טִיבְכוֹן נְבִיאֵי שִׁקְרָא לְמִטְעֵי עַמָּא דִּירוּשְׁלֵם בִּנְבוּאַתְכוֹן דְּאַתּוּן מְמַלְּלִין סָטְיָא עַל מֵימְרָא דַּיָי וּלְאַחָלָא מַשִׁרְיַת יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

פרשה ז

[א] שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּא בַּר יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, אַרְבַּע פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן שׁוּבִי שׁוּבִי, כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁשּׁוֹלְטִין בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין תּוֹךְ יְדֵיהֶן בְּשָׁלוֹם וְיוֹצְאִין לְשָׁלוֹם, הַשּׁוּלַמִּית, אֻמָּה שֶׁשָּׁלוֹם חֵי הָעוֹלָמִים מִתְנַהֵג בָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן (שמואל ב ז׳:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: הַשּׁוּלַמִּית – אֻמָּה שֶׁמְסַיְּמִים לָהּ שָׁלוֹם בְּכָל יוֹם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו).
דָּבָר אַחֵר: הַשּׁוּלַמִּית – אֻמָּה שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהוֹשִׁיבָהּ בִּנְוֵה שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וגו׳ (ישעיהו ל״ב:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: הַשּׁוּלַמִּית – אֻמָּה שֶׁאֲנִי נוֹטֶה עָלֶיהָ שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו ס״ו:י״ב). רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי מָרוֹן אָמַר אֻמָּה שֶׁמַּשְׁלֶמֶת אִיסְטַטְיוֹנְוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵן בָּעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אֻמָּה שֶׁכָּל טוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָן בָּאוֹת אֶלָּא בִּזְכוּתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ (בראשית כ״ז:כ״ח), לְךָ בִּזְכוּתְךָ וּבְךָ הַדָּבָר תָּלוּי, דִּכְתִיב: יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב (דברים כ״ח:י״ב), בִּזְכוּתְךָ וּבְךָ הַדָּבָר תָּלוּי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר תַּנְחוּם וְרַבִּי חָנָן בְּרֵיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בּוֹצְרָיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אֻמָּה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלוֹם בֵּינִי וּבֵין עוֹלָמִי, שֶׁאִלּוּ לֹא קִבְּלָה תּוֹרָתִי הָיִיתִי מַחֲזִיר עוֹלָמִי לְתֹהוּ וָבֹהוּ, דְּאָמַר הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא כְּתִיב: נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל ישְׁבֶיהָ (תהלים ע״ה:ד׳), אִלּוּלֵי שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם מִתְגַּמְגֵּם וְהוֹלֵךְ, וּמִי בִּסֵּם הָעוֹלָם, אָנֹכִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶלָּה (תהלים ע״ה:ד׳), בִּזְכוּת: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ.
[ב] וְנֶחֱזֶה בָּךְ – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרוֹת לְיִשְׂרָאֵל עַד מָתַי אַתֶּם מֵתִים עַל אֱלֹהֵיכֶם וּמְשַׁלְּמִין לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א׳:ג׳), וְעַד מָתַי אַתֶּם נֶהֱרָגִין עָלָיו, כְּדִכְתִיב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג). וְעַד מָתַי אַתֶּם גּוֹמְלִין טוֹבוֹת עָלָיו וְלוֹ לְעַצְמוֹ, וְהוּא גּוֹמֵל לָכֶם רָעוֹת, בֹּאוּ לָכֶם אֶצְלֵנוּ וְאָנוּ מְמַנִּין אֶתְכֶם דֻּכָּסִין אִפַּרְכִין וְאִיטְרַטְלִין. וְנֶחֱזֶה בָּךְ וְאַתּוּן אִינוּן מֵחֶזְיָתֵיהּ דְּעַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות י״ח:כ״א). וְיִשְׂרָאֵל מְשִׁיבִין לָהֶם: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, שְׁמַעְתֶּם מִימֵיכֶם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁיַּעַבְדוּ בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, וְלֹא אֲבוֹתֵינוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא אָנוּ נַעֲבוֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא מָה אַתֶּם יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, כַּחוֹלָה שֶׁנַּעֲשָׂה לְיַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּית לָבָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים הָיוּ חָלִין וּמְרַקְּדִים לִפְנֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּצֵאתוֹ מִבֵּית לָבָן, וְרַבָּנָן אָמְרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית ל״ב:ג׳), הֲרֵי שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם (בראשית ל״ב:ג׳), הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא. אוֹ שֶׁמָּא אַתֶּם יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּחוֹלָה שֶׁנַּעֲשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים (שמות י״ד:י״ט). אוֹ שֶׁמָּא יְכוֹלִין אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּחוֹלָה שֶׁנַּעֲשָׂה לֶאֱלִישָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה (מלכים ב ו׳:ט״ו), וּכְתִיב: וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם (מלכים ב ו׳:ט״ז). מִיָּד: וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה׳ פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה׳ אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע (מלכים ב ו׳:י״ז). אוֹ שֶׁמָּא יְכוֹלִין אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּחוֹלָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְעוּלָא בִּירָאָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ חוֹלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה (תהלים מ״ח:י״ד), לְחוֹלָה כְּתִיב, וּמַרְאִין לוֹ בְּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל-מוּת (תהלים מ״ח:ט״ו), כַּעֲלָמוֹת, כִּמְחוֹלוֹת שֶׁל צַדִּיקִים.
[פרשה ז]
(א) שובי שובי השולמית – שכל באי עולם עתידים להשלים להקב״ה והוא נותן להם הימין כדרך שנתן להם במתן תורה. רבי אלעזר אומר שובי שובי השולמית. שהמתים עתידים לחיות ולעמוד זה אחר זה כדרך שמלכו דורות. כך הם באים דורות דורות. רבי אליעזר אומר כלם באים כאחת מלך ומלך בדורו על כסאו. נשיא ונשיא ודורו. כמחולת המחנים. זה דורו של אלישע שהיה ממחולה ודוד ממחנים. א״ר יהודה יכול כי מה מנהגו לעולם הבא כרשעים. אמר לאו אלא שעתידים לעמוד מחנים מחנים מחולות מחולות ומושיבם למקומם. דור הולך ודור בא. זה דורו של אליהו ושל אלישע שיעצו ברעב ודורו של אבשלום שנהרג במחנים.
שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך – אמר רבי ברכיה ארבעה פעמים כתיב שובי כנגד ארבע מלכיות שישראל נכנסים ויוצאים מתוכם בשלום, השולמית אומה שמסיימין לה שלום בכל יום שנאמר וישם לך שלום, אומה ששלום העולם דר בתוכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אומה שאני עתיד ליתן לה שלום, הדא הוא דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום. רבי שמואל ברבי תנחומא ורבי חנין ברבי ורבי ברכיה בן צרויה משום ר׳ אידי אומרים אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי שאלמלא היא הייתי מחריב את עולמי. רבי אלעזר אומר אומה שהיא משלמת אסטטיונו של עולם, הן הן בעוה״ז הן הן בעוה״ב, ר׳ יהושע דסיכנין בש״ר לוי אומה שכל טובה הבאה לעולם אינה באה אלא בזכותה, הטל אינו יורד אלא בזכותה שנאמר ויתן לך האלהים, הגשמים אינם יורדים אלא בזכותה, עו״א אומרים לה שובי שובי השולמית הדבקו לנו ובאו לכם אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסין שלטונים והגמונים, וישראל אומרים להם מה תחזו בשולמית – מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת מחנים שמא אתם יכולים ליתן גדולה שנתן לנו הקב״ה במדבר דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן דגל מחנה אפרים דגל מחנה דן יכולין אתם לעשות כן לנו.
דבר אחר: כמחולת המחנים שאנו חוטאים והוא מיחל לנו יכולין אתם לעשות כך, אף בלעם וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, התחיל אומר מי יוכל ליגע באלו.
אלא ארגעי ארגעי יא מעאפאה, ת׳ם ארגעי ועודי חתי ננצ׳ר בך, איש תנצ׳רו באלמקדסייה, כמריצ׳הֵ אלעסכרין.
אבל, הבריאה! שובי שובי ואחר כך שובי כדי שנראה אותך, מה אתם מסתכלים על הירושלמית כמו החולה של שתי המחנות.
השולמית – אשר שלום לה.
בשולמית – בת ירושלם.
כמחולת – כחולת.
ולפיכך השיב לה שובי שובי, כפול, הוא שכפלוהו חגי וזכריה לישראל שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל (יחזקאל לג יא) ונאמר שובו נא מדרכיכם (זכריה א ד), ונאמר עוד שימו נא לבבכם מן היום הזה (חגי ב טו). וקראה שולמית בהשמטת ידו מתיבת ירושלם כי לפנים היתה נקראת שלם שנ׳ ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח).
שובי שובי השולמית – אומרים אלי: שובי שובי מאחרי המקום,
השולמית – השלֵימה באמונתך עמו.
שובי שובי אלינו ונחזה בך – נַציב ממך נציבים ושלטונים, כמו: ואתה תחזה מכל העם (שמות י״ח:כ״א). כך דרש רבי תנחומא (תנחומא במדבר י״א).
דבר אחר: ונחזה בךא – נתבונן אליך מה גדולה ניתן לך.
והיא אומרת: מה תחזו בשולמית – מה גדולה אתם יכולים לפסוק לי שתהא שוה לגדולתי, אפילו לגדולת דגלי מחולות מחנות המדבר.
שולמית – אֶינְטְרִינְיַיא.
[ד׳ פעמים שובי.]⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בך״.
ב. המלים ״ד׳ פעמים שובי״ מופיעות רק בכ״י לוצקי 778 וצ״ע האם הן מרש״י עצמו. הן חסרות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34.
Turn back, turn back [you] perfect one – They say to me, "Turn back, turn back" from following the Omnipresent.
Perfect one – You who are perfect1 in your faith with Him, "turn back, turn back"2 to us.
That we may observe you – We will appoint [=וְנֶחֱזֶה from you governors and rulers, as in, "And you shall discern תֶּחֱזֶה from all the people.⁠"3 So did Rabbi Tanchuma expound.
Another explanation for "that we may observe וְנֶחֱזֶה you,⁠" is that we will ponder what greatness to give you.
But she says, "What can you offer the perfect one?⁠" What greatness can you give me, that will equal my greatness, or even the greatness of the banners of the encircling מְחוֹלוֹת encampments4 in the wilderness?
{See Hebrew text.}
{See Hebrew text.}
1. According to Rashi שולמית originates from the root שלם [=complete]. Alternatively, it refers to the residents of Yerushalayim, whose original name is שלם. See Targum in Bereshit 14:18. (Gra and Ibn Ezra)
2. "Turn back" is mentioned four times in this verse, alluding to the four exiles, i.e., the four powers that subjugated the Bnei Yisroel. (Tzror Hamor)
3. Shemot 18:21.
4. The Bnei Yisroel's encampments [=מחנים] were in the form of circles [=מחולות] when they were in the wilderness. (Sforno)
שובי שובי השולמית – למה דק פעמים שובי שובי כנגד ד׳ מלכיות שאומות העולם אומ׳ לישראל הואיל והוכיח (ושכח) אתכם כמו (בואו) והכנסו אצלינו ותהיו כמונו. השולמית שכבר נשלמתם ונגמרתם כענין שנאמר ואכלה אתכם ארץ אויביכם.
שובי שובי ונחזה בך – נגדך אתכם כדוכוסין ואיפרפן כענין שנאמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. וישראל משיבין להם מה תחזו בשולמית. מה תוכלו להיטיב לנו כמחולת המחנים. כלום אתם יכולין לעשותינו כימי היותנו במדבר בד׳ מחנות נוסעים בדגלים על פי י״י יחנו ונוסעים על פי י״י.
או כמחולת – מכים (מרים) בים [או] כמחולות [דוד] בשובו מהכות את הפלשתי. שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך. זה הבטחה לישראל לקבצם מד׳ כנפות העולם. והיא שואלת לנביאים מה תחזו בשולמית. מה טובה תעשו לישראל והם או׳ כמחולת המחנים שנאמר ויצאת במחול משחקים ואו׳ אז תשמח בתולה במחול. ולמה נקראת שולמית משום ש׳ הני נוטה אליה כנהר שלום.
(א-יא) והוא משיב לה: שובי שובי השולמית ונחזה – אני וריעיי ביופי גופךא והדרת קומתך.
והיא משיבתו: מה תחזו בי וביופיי והדרת קומתי שקראתני שולמית, שאתה אומר לי להתראות לכל, כאילו אני הולכת במחולות,⁠ב וגנאי לי להתראות לכל, ולא אשוב אליך. והוא משיב לה כדי לפייסהג ולספר שבחה מלמטה למעלה.
מה יפו – פסיעותייך וקישוטי נעלייך, כבודה בת מלך, סתרי יריכייך נאים ויפים כמו חלאים, ותכשיטיםד מעשה ידי אומן עשויין באומנות.
שוררך וטבורך צח ובר, נקי כאגן וגביע מלא מים שהוא לבן וצח בתוכו מחמת לובן המים, ולובן הגביע הדומהה לסהר שאינו חסר ממזיגתו מים.
בטנך – משופע לכאן ולכאן כגל וערימת חיטין גדורה ומסוייגת בגדרז של שושנים, שאר ערימות גדורות גדר קוצים, וזאת גדורה סביבה בשושנים. ולובן החיטים ואודם השושנים מצטרפים, והגון דבר ונאה לכל, כך בטנך לבן אדמדם ביופי ונוי.
שני שדייך – דבוקים ומכוונים כשני תאומים בני צבייה.
צוארך – זקוף כמגדל בנוי על שן סלע, שהוא זקוף ונראה לכל.
עינייך – צלולים ונאין כבריכות מים בחשבון של שער בת רבים, שרוב בני העיר יוצאין ונכנסין בה, שהרבים באים להסתכל שם ולטייל. וחוטמך זקוף כמגדלח אשר בלבנון הצופה ועומד פני דמשק.
ראשך עליך – בגובה כהר הכרמל, ושיער ראשך נאה והגון כארגמן שאינו לבן כל כך, אינדש קלייראש בלעז.
ואני המלך אוהבך מקושר ואדוק בפתיל הזהבט שאת קולעת בו קליעת שער ראשך באהבתי וחמדתי עלייך.
ומה יפית ומה נעמת עלי להתענג בך באהבת תענוגים.
זאת קומתך – זקופה ביושר אשר דמתה לתמר שהוא זקוף וישר,
ושדייך דומים לשני אשכולות תלויות בשורקה.⁠י
ועל אשר אהבתיך וְדִימִיתיךְ לתמר, אמרתי אעלה בתמר ואחזה בענפיו וסנסיניו – דבר זה להודיע ולומר אשר אלך ואתחבב עמך לנשקך ולחבקך, ויהיו נא שדייך הגונים עמי כשני אשכלות גפן וריח אפך יהיהיא לי כריח תפוחים.
וחכך וטעמך ייטב לי כיין הטוב הולך ועולה לידידותי, באהבת מישור שאותו יין טוב וחזק דובב ומשבב ומשמח ישינים רדומים ועצלים, כעיניין שנאמר: {ו}⁠יין ישמח לבב אנוש (תהלים ק״ד:ט״ו), ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט׳:י״ז).
ועכשיו היא מתפייסתיב ומיתרציתיג על דבריו, כאשר סיפר שבח כליד גופה מלמטהטו למעלה, ומתנחמת על דבריו. ומשיבתו: אני לדודי – בכל צביונו, ועלי תשוקתו – וחשקתו כטוב בעיניו, וכל אשר יאבה אעשהטז לו.
דימיון על הקב״ה ששלח לכנסת ישראל את נביאיו להוכיחם, בעוד שבית המקדש קיים, למען יקיימו את התורה. והיו ישראל משיבים להם אין אנו יכולים לקיים המצוות ולעסוק בתורה, כי רע עלינו המעשה. והאומות מפייסות לישראל שיחזרו ליראתם לעבוד אלהים אחרים, והם משיבים שלא לפנות אליהם. ועדיין מפייסין אותן בכל דברי פיוסין הללו, וישראל עונין ומשיבין להם: אני לדודי ועלי תשוקתו, ולא אעבוד ולא אפנה אל יראת אלהי נכר, כי אם להקב״ה אשר גמל עלי כרחמיו וכרוב חסדיו מימי קדם עד היום הזה.
יזהשולמית – משולמה ותמימה.
פעמייך – לשון רגל ופסיעה.
חלאים – עיניין עגילים ותכשיטים הם.
אֳמָן – אל״ף ננקדת חטף קמץ, ומשמעות התיבה כמו: אומן, וחטף קמץ ושורקיח רגילים לבא במקום אחד בכמה תיבות, כמו: מאָדָמים – מאוּדמים, גֳדלו – גֻדלו, וכן הרבה.
כמגדל השן – כמו: שן סלע ומצודה (איוב ל״ט:כ״ח).
אפך – חוטמך. נוי גדול הוא באשה בחוטם זקוף ושוה בלא עקימה.⁠יט
ודלת ראשך – קליעת שערותיה קרוייה דַלת, על שם שהיא מודלת בגובהכ הראש.
דַלת – עיניין מועל הוא.
ברהטים – בפתילי זהב של קליעתה, כי עדיין נוהגין אוהבי הבתולות, יש מהם חגוריםכא פתילי אהובתיהם מפני זכרון האהבה אשר בינותם. בי״ת של בָרהטים, שהיא קמוצה, מוכחת ואומרת באותן רהטים שהזכיר בסמוך, דלת ראשך כארגמן, כי לא ננקדת בי״ת בחירק בִרהטים.
דמתה לתמר – אין לך זקוף וישר כאילן תמר.
אחֲזה – לשון אפעל, כמו: אֹכֲלה, אוֹמֲרה.
כיֵין הטוב – המדקדק יבין, שיאמר כיין בקמץ קטן1 שלא במקום דביקות כזה.
הולך לדודי – שם דבר, הולך לידידותי, כמו: כי טובים דודיך מיין (שיר השירים א׳:ב׳).
1. ״קמץ קטן״ בלשון הראשונים = ׳צירה׳ בלשון ימינו.
א. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: גופה.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: במחולת. בכ״י בודפשט: במחול
ג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג (בחילוף הסדר): ולפייסה. בכ״י המבורג: לפייס.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ותכשיטייך.
ה. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י המבורג: קדומה.
ו. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: ממזוגת.
ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כגדר.
ח. כן בפסוק ובכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג חסרה מלת: כמגדל.
ט. כן בכ״י בודפשט, סואב. בכ״י סנקט פטרבורג: זהב. בכ״י המבורג: הזה.
י. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: בסורקה.
יא. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: יחיה. בכ״י בודפשט: יהיו.
יב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: מפייסת.
יג. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: ומתרצות. בכ״י סנקט פטרבורג: ומריצת.
יד. כן בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: על. בכ״י סואב: של.
טו. כן בכ״י בודפשט, אך שם: מלמעלה למטה. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: ממטה.
טז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: עשה.
יז. בכתבי יד מופיע כאן (לאחר השלמת ביאור העניין של ו׳:י״א – ז׳:י״א) הביאור על ו׳:י״א ״לראות הפרחה״.
יח. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: ושירק. בכ״י סנקט פטרבורג: ושקר.
יט. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: עקומה.
כ. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כגובה.
כא. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י סואב: חוגרים. בכ״י המבורג: אגורים.
(1-11) When he hears this he says to her,⁠1 TURN BACK, TURN BACK, MY PERFECT ONE2 – My friends and I will gaze upon the beauty of your body and the loveliness of your stature.
She replies to him [saying], "Why should you gaze at me, my beauty, and the loveliness of my stature that you might call me 'perfect one'? Why do you tell me to expose myself to everyone as if I were dancing? It would be disgraceful for me to be seen by everyone and, therefore, I will not come back to you.⁠" He now answers her in order to appease her and to speak her praises, describing her beauty from head to toe:⁠3
HOW LOVELY ARE YOUR FEET IN SANDALS – Your steps, the ornaments of your shoes, are like those of a princess. The hidden parts of your thighs are lovely and beautiful like jewels. Your ornaments, the work of a master craftsman, are made with skill.
YOUR NAVEL – Your navel is bright and clear like a basin or a goblet full of water that appears white and brilliant inside because of the brightness of the water. The luster of the goblet that does not lack the mixing of water (and wine) is like that of the moon.⁠4
YOUR BELLY – Spread out this way and that like a wave, like a heap of wheat fenced in and hedged about by a border of lilies while other stacks of wheat are bordered by thistles. Now this border of roses around her, and whiteness of wheat, and redness of roses join and make your stomach appear lovely, red and white, beautiful to behold.
YOUR BREASTS – Close to each other and identical like two twins of the gazelle.
YOUR NECK – Lofty like a tower built upon a crag. Lofty, visible to all.
YOUR EYES – Brilliant and lovely like a pool of water in Heshbon, a city of many gates, through which most of the people come and go in order to visit (the city), and through which people come to look and walk around there. Your nose is straight like a tower in Lebanon that looks out facing Damascus.
THE HEAD UPON YOU – in its height like Mt. Carmel. The hair of your head is lovely and beautiful like a purple thread which contains no white within it which is called indes clers [i.e., brilliant purples] in the vernacular.⁠5
And I, the king, your lover, am tangled up in the thread with which you plait the braids of your hair. [I am caught up] because of my love and desire for you.
HOW FAIR YOU ARE, HOW BEAUTIFUL – [How pleasant it is] for me to rejoice in your love.
YOUR STATELY FORM – straight and tall. He likened her to a palm tree which is erect and straight.
YOUR BREASTS – Like two clusters hanging on a vine.
Because I love you and have likened you to a palm tree, I said, "I will climb up the palm and hold its limbs and branches.⁠" This should inform you that I will come and love you, kiss you and embrace you. Let your breasts be as lovely to me as two clusters of grapes and your breath sweet like the fragrance of apples.
Your mouth and the taste [of your lips] will be sweeter to me than the taste of fine wine. Come, awake yourself to my affection and love like good and strong wine that gives joy and spirit to those who are tired and weary, as it is said, "wine that cheers the hearts of men" (Psalms 104:15) and "young women like new wine" (Zech. 9:17).
Now she is appeased by his words and by his words as he tells the praises of her entire body from top to bottom. She is reconciled by his words and answers him,⁠6 I AM MY BELOVED'S – in all his desire his longing is for me. Let him do with me all that he wishes [lit., what is good in his eyes] and all that he desires.
The allegorical meaning of this verse refers to the Holy One who sent His prophets to rebuke the Assembly of Israel while the Temple still stood in order that they might fulfill the (laws of the) Torah. Israel would respond to them, "We are not able to fulfill the commandments or to be occupied with the Torah for such activity is bad for us.⁠" The other nations try to appease Israel by saying that she should convert to their faith and worship other gods. Israel responds that she will not turn their way, but still the nations urge her to do so in every manner of appeasement until Israel responds, "I am my beloved's and my desire is for Him.⁠" I will not worship or turn to the faith in foreign gods but only the Holy One, Blessed be He, who has been good to me with his abundant mercy and devotion that has lasted from long ago to this very day.
aPERFECT ONE – complete and perfect.
YOUR FEET – The word refers to feet and footsteps.
JEWELS – The term connotes ear rings and ornaments.
MASTER CRAFTSMAN (אמן) – The aleph is pointed with a hataf kamatz and the word means the same as אומן (craftsman). The hataf kamatz and the shuruq are often interchangeable in words such as מאָדָמים – מאוּדמים, גֳדלו – גֻדלו, and many others.
A TOWER OF STONE7 – This phrase is similar to "lodging upon the fastness of a jutting rock" (Job 39:23).
YOUR NOSE – Your nose. It is very beautiful for a woman to have a straight, symmetrical nose without any crookedness.⁠8
THE LOCKS OF YOUR HAIR – The braids of her hair are called locks because they are drawn into locks at the top of the head.⁠9
LOCKS – The basic meaning of the word has to do with height.⁠10
IN THE HAIR RIBBONS11 – The golden ornaments of her braided hair. It is still the custom of young lovers to collect the hair ribbons of their loved ones as a keepsake of the love between them. The bet in the word ברהטים is pointed with a kamatz12 [indicating the definite article] which proves that this word refers to the same objects described by the words "the locks of your hair are like purple". This is because the letter bet is not pointed with a hirik [which would indicate an indefinite noun].
YOUR STATELY FORM IS LIKE A PALM – There is no tree taller or straighter than the palm.
LET ME TAKE HOLD – The word is a prefixed verb form like the forms אוכלה and אומרה.
LIKE CHOICEST WINE – One familiar with grammar will know that the word יין is usually pointed with a short kamatz when it is not in a construct form such as this.
LET MY AFFECTION FLOW – the word דודי is a noun. The phrase means "flow of my love". It is similar to the verse "Your love is better than wine" (Song of Songs 1:2).
1. Rashbam connects the end of chapter six with the beginning of chapter seven which he understands to be the continuation of the would be encounter in the orchard.
2. JPS renders this word as Shulamite, taking it as an adjective describing the female character as a native of Shulam. Rashbam, among others, connects the word with the root שלם, whole, complete.
3. The comments that follow are the lover's words that he offers in praise of her.
4. The meaning of Rashbam's words is unclear.
5. Cf. Salters, op. cit., p. 251.
6. As in previous cases, Rashbam has included the words of the following passage to create a commentary that is also a paraphrase. By so doing he creates a unity within the text that forms the framework for the dialogue between the characters.
7. JPS renders the phrase "a tower of Ivory". Rashbam connects the word with a passage in Job and follows the interpretation "stone".
8. This comment is proposed in reaction to Rashi who claims that he does not understand how or why the metaphor of the verse should be understood. Rashi seems to think that the verse means that her nose is "big". Rashbam's comment explains that it is not the size of the nose that is intended but its attractive straightness.
9. The basis of this comment is the different uses of words sharing the root דלת.
10. This comment is based upon that of Rashi, but the material has been condensed, and Rashbam offers the "results" of the longer discussion of the word offered by Rashi.
11. JPS renders the word "tresses" with the note that the Hebrew is uncertain. It seems from this comment that Rashbam was sure about the meaning of this word based both on the customs of his time and the context of the verse.
12. It should be noted that the treatment of vowels in this commentary is consistent with that found in Rashbam's commentary on the Torah.
a. The lexical interpretations of the term לראות הפרחה in 6:11 (brought there) appears here in the manuscripts.
השולמית – שהיא ממדינת שלם, היא ירושלם, כמו ויהי בשלם סוכו (תהלים ע״ו:ג׳).
כמחולת – מן תוף ומחול (תהלים ק״נ:ד׳).
והייתי שומעת אומרים לי כל רואי: שובי שובי.
ועניתי להם: מה תחזו בשולמית שיצאתם לראותה במחולות המחניםא – בשתי המערכות בבוא המלך.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״המחנים״.
I heard all who were looking at me saying, Come back, come back, O' Shulamite! I answered them, What is to be seen in the Shulamite that ye have all come forth to see her like a double band of dancers! as when they come forth in two rows to receive the king on his arrival, for that is the meaning of מחנים.
אמרה השכינה אף על פי שמרדתא ואת בגלות, עוד תשובי ויתמהו כל העולם ממך, ויצאו לקראתך במחולות.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״שחזרת מרכבות״.
The Shekhinah says, Although thou hast rebelled and art in captivity, thou shalt return again, and all the world shall wonder at thee, and shall come forth to meet thee with dances.
השולמית – שהיא מן שלם, היא ירושלם, ועניינו יראו שלם.
כמחולת – מן תוף וחליל (ישעיהו ה׳:י״ב), ומחול (תהלים ק״נ:ד׳).
והיה כל רואי צועק אחריי: שובי שובי שולמית, והייתי אומרת להן: מה תחזו בשולמית שיצאתם כולכם לראותה כאשר תצאנה שתי המערכות במחולות לקראת המלך והוא עובר באמצע בין שתי המערכות, וזה עניין המחנים – במחניים.
שובי שובי – זה לעתיד בשוב י״י את שיבת ציון.⁠1
ועניין מה תחזו בשולמית – כמו ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה (ישעיהו נ״ה:י״ב).
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ו:א׳.
והנה דודי קורא: שובי שובי השולמית – שלימה ותמימה בלי מום, כמו שאמר למעלה: כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳).
שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בךא – ונסתכל ביופייך.
והיא משיבתו: {מה תחזו}ב בשולמית – בואו, מה כל כך תרצו לחזות הרבה בשולמית.⁠ג
כמחולת המחנים – כבמחול המחניים של משחקים, שרואה את פני חבירו.
א. בכ״י נוסף כאן בטעות מסוף הפסוק: מה תחזו בשולמית.
ב. מלים אלה נשתרבבו בכ״י שלא במקומן במשפט הקודם.
ג. בכ״י: בשונמית.
(א-יד) {הערת המהדיר: פירוש הפשט לפסוקים אלה מופיע במהדורה זו כפירוש נפרד (פסאודו-רש״י פירוש הפשט שיר השירים ז׳:א׳-י״ד)}
(א) שובי שובי. בתוך שהתחילו בניין, כתבו שטנה שמשי ספרא בנו של המן וחביריו, כדכתיב בספר עזרא (עזרא ד׳:ו׳ ואילך; וראו מדרש פנים אחרים נוסח ב׳ על אסתר א׳:א׳), ובטלו הבניין. וזיהו שובי שובי השולמית – מה לך להפרד ממנו, ולפרוש לך לתורת אלהיך? הדבק בנו, ותהי כמונו לעם אחד. והיא משיבה מה תחזו בשולמית – מה לכם אצלי, כמחולת המחניםמה לכם לחלל שתי מחנות, ישראל ויהודה?
שובי שובי השולמית.⁠א אמרו לה האומות: הנה ברחב דודך. שובי עתה אלינו, ונראה ביופיך, ותתנהגי באהבה עמנו. והיא משיבה להן מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים – מה לכם להסתכל בהם? איני חוששת בכם. אלא כמו שאומר בסוף הפרשה אני לדודי ועלי תשוקתו, אבל בקרבתכם לא חפצתי. השולמיתג – על שם ירושלים, שנקראת ׳שלם׳ מתחלה (ראו בראשית י״ד:י״ח).
מה תחזו. מהד עלתה על דעתי לקרב אותי אליהם? והם משיבים כל דברי הפרשה הזאת.
א. בכתב היד: השלומית.
ב. בכתב היד מלה זו אינה ברורה. היא נראית כמו ״נתרח״, אבל יתכן שיש סימן מחיקה על התי״ו או שמדובר בכתיבה דחוסה מאד של שתי אותיות. אם האפשרות הראשונה נכונה, הנו״ן יכולה להיות בעצם כ״ף (הדומה לבי״ת), ואז לאחר מחיקת התי״ו תישאר המלה ״ברח״, המתאימה להקשר.
ג. בכתב היד: השולמים, או אולי השולמיס. כמו בפירוש לשיר השירים ב׳:ב׳-ג׳ (הע׳ 57), ייתכן שיש כאן חילופי תי״ו-סמ״ך המשקפים הגייה אשכנזית קדומה.
ד. בכתב היד נראה כמו: וזה.
שובי שובי השולמית – כשהייתי הולכת לבקשך היו הבחורים אומרים לי את השולמית, אהובת שלמה,⁠א שקראוה על שם דודה.
או פירוש השולמית – שלימה מכל מום.
שובי – אלינו ונחזה – יפיך.
ואני השיבותים: מה תחזו בשולמית – יותר מבנשים אחרות שמחוללות במחנים, הריני כאחת מהן. ולפי שרוצה לדחותם השיבם כך, ענין דיחוי. מצינו בפלגש בגבעה (שופטים כ״א:כ״א,כ״ג) שבנות ישראל מחול⁠{ל}⁠ות ברגלים.
ואבן עזרא מפרש: הם אמרו לי שובי שובי – ונראה אותך פעם אחרת, והיא משיבה להם: מה תחזו – בי ותצעקו אחרי ושמתם אותי כמחולת מחנים – ההולכת וסובבת תמיד.
א. בכ״י: שלומה.
שובי שובי השולמית שובי אל שלמותך, וכך תשובי אל מקומך. ״שולמית״ מלשון ״ויהי בשלם סוכו״ (תהלים עו:ג), ובנוסף לכך יש למילה משמעות של שלמות. לכן אמר ״שובי שובי״ לפני ״שולמית״ ולאחר מכן אמר אחריה ״שובי שובי״. הפעם הראשונה מבחינת היחס שלה אל עירה, כמו ״שונמית״ (מלכים ב ד:לו) מלשון ״שונם״, והפעם השנייה בגלל היחס שלה אל שלמותה שבה היא מתוארת תמיד. כמו כן הוא חזר על ״שובי שובי״ בשתי החזרות ארבע פעמים, כרמז לשעבוד ארבע מלכויות, ובישר להם שהם עתידים להיחלץ מתחת ידיהן של המלכויות האלה אחת אחרי השנייה, ועם זאת הרי החזרה אל האושר ואל השלטון תקרה [רק] פעמיים, אחרי גלות בבל ואחרי הגלות בה אנו נמצאים, האל יקרב שובנו ממנו כאשר השיבנו מהראשונות והצילנו מיד כל המלכויות.
כמחולת המחנים כאילו היא שוהה וחונה בין שני צבאות או בין שני דרגות, כאשר היא נוטה אל אחת מהן היא זוכה לאושר וכאשר היא נוטה אל האחרת היא סובלת, ״אם תשמעו....ואם לא תשמעו״, ״החיים והטוב נתתי לפניך...⁠״1. ייתכן ש״מחולת המחנים״ אחרי ״שובי שובי״ רומז לכך שישועתה וחזרתה אל שלמותה ואושרה תגיע אחרי שתשהה בממלכה הרביעית, שהיא מחולקת לשניים, שאת עניינה הסביר דניאל, והן אצבעות רגלי הצלם אשר ראה נבוכדנצר שחלקם חרס וחלקם ברזל, ואמר ששתי ממלכות יהיו בזמן אחד בדומה לממלכה אחת, אך הן לא תוכלנה להתערבב זו בזו כמו שהברזל אינו יכול להתערבב בחרס, וזו היא הממלכה הרביעית והיא אדום וישמעאל, ואע״פ שכינה אותה ״מלכו רביעאה״ (דניאל ז:כג), הוא אמר ״וביומיהון די מלכיא הלין יקים אלה שמיא מלכו אחרי די לעלם לא תתחבל״ (דניאל ב:מד), וכינה אותם ״מלכיא״ [מלכים, בלשון רבים] אחרי שאמר ״מלכו״ [מלכות, בלשון יחיד], ואמר ״וביומיהון״ בלשון רבים. זוהי משמעות המילים ״כמחולת המחנים״, כלומר החזרה האמיתית והשלמה תהיה כאשר תחנה בין שני צבאות, כלומר שתי ממלכות. יש גם האומרים שהוא תיאר אותה על שם מה שקרה לה על ים סוף, כלומר הנס הגדול והמרהיב שהיא עברה בים סוף בין שני חלקי המים, כאילו היא בין שני מחנות צבא ״והמים להם חומה...⁠״ (שמות יד:כט), וגם הם היו באמצע בין מחנה מצרים ובין מחנה אלוהים, ואמר שכמו שהצילם מן הצרה הגדולה הזו לאחר שעמדו לפניה, כך באותה צורה מפוארת יציל אותם בפעם הבאה וזו שלאחריה. לפיכך אמר ״שובי שובי השולמית״ מן גלות בבל, ״שובי שובי״ מן גלות אחרון כאשר שבת ממחול המחנים.⁠א
1. שילוב של דברי המקרא דברים ל:טו ודברים ל:יט.
א. בכ״י מופיעים כאן הביאורים על שיר השירים ו׳:י״א-י״ב (״אל גינת אגוז... לאחר ששוברים אותו״) שהובאו לעיל.
שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים – להיות חשוקתו עתה בתכלית השלמות האפשרי לה קראה שולמית להיותו נגזר משלמות. ואמר אליה שתשוב ותכין לו מה שיצטרך אליו באלו החקירות. ואולם הוציאו בלשון רבים ואמר ונחזה בך כאלו אמר שיחזו בה הוא והשכל הפועל, וזה כי מצד דבקותו בחומר לא יוכל להשפיע אליו השכל הפועל מה שישפיע כי אם באמצעותה. והיא השיבה מה תחזו בשולמית והרצון בזה כי אי אפשר שתכין להם באלו החקירות זולת העמידה על המקרים והמשיגים וכבר יחשב בתחלת העיון שאי אפשר שיעמדו בהם על מהות הדברים. והוא השיב כי כבר יראו בה דבר דומה למחולת המחנים ר״ל הסבוב יהיה כשתי המחנות והם הגרמים השמימיים והגרמים ההווים הנפסדים וזה כי הסבוב יהיה במצבי הגרמים השמימיים ממנו עד שפעם יקרבו אליו ופעם ירחקו ממנו וזה הסבוב הוא הסבה בסבוב אשר ימצא באלו העניינים ההווים הנפסדים אשר הוא סבת תמידותם והמשל כי כשקרב השמש אל הפיאה הצפונית גברו בה האש והאויר וכשרחק ממנה גברו בה המים והארץ וישוב הענין הולך בסבוב וזה דבר כבר התבאר בחכמה הטבעית וכאלו יאמר שאע״פ שמה שתכין אליהם הם משיגים ומקרים מאוחרים מעצם הדבר והידיעה באלו המקרים בתחלת הענין חלושה לפי שלא נודעו בסבותיהם הנה יקרה שיתהפך הענין כשיחקרו במשיגי הדבר ותשוב להיות הידיעה באלו המקרים שלמה ובכלל בכל משיגי זה הדבר לפי שכבר יעתקו אליהם מהסבות אשר להם וזה בתכלית הפלא רצוני שתהיה לנו ידיעה בעצם הדברים מפני הידיעה החלושה אשר לנו באלו המשיגים והמקרים עוד תשוב להיות לנו באלו המשיגים ידיעה שלימה מפני הידיעה אשר לנו בעצם הדברים מצדם עד שכבר יחשב שזה יהיה דבר בטל ובלתי אפשר אלא שזה אם לא היה בכאן פועל אחר בזאת ההשפעה היה לזה הספק פעם מההראות אבל לפי שבכאן פועל אחר והוא השכל הפועל הנה לא ימנע קנותינו באמצעיתו מהידיעה החלושה אשר לנו מהחוש ידיעה שלימה.
שובי שובי השולמית – בעבור שמצא אומת ישראל בלא זכיות ובלתי נכנעי׳ למצותיו ולתורתו, היה עתה מתרה בה ואומר לה אם לא תשובי בתשובה אי איפשר שתתגאל1, לזה אמר שובי שובי כפל הדבר, שובי בתשובה את האומה התמימה, ושבדין תוכל להקרא שולמית, ר״ל שלמה2. כי אם שוב [תשובי]⁠3 נחזה ונראה בך טובות הרבה: ומפרש ואומר, רוצים אתם לידע מה תחזו בשולמית. הוא משיב ואומר שתבוא שמחה כמחולת המחנים. ואמר כמחולת המחנים, שהיא תמידית ותדירה. כי שאר המחולות, בהבטל4 השמחה או בכלות החופה, תכלה המחול, שלא תשמע5 עוד. אבל מחולת המחנים, תמיד תוקעים ומשוררים עמה.
1. ר״ל שתיגאלי.
2. שְלֵמָה.
3. בכ״י מחוק קצת.
4. בְּהִבָּטֵל.
5. תִּשָמַע.
שובי שובי ונחזה – לומר שתשוב אליו מעתה שאין לו אחריה עוד כעס וקטטה. ואמר ונחזה בך. כי מכאן ואילך תהיה בנחת ובבטחה ומצד אהבתם והתמדתם יחד ישוב ויחזה בה ובמסתרה מה שלא ראה עד עכשיו ואמר מה תחזו – לומר שיחזו בה כל מה שראוי שיהולל וישובח במי שיהיו מהוללין מעשיה במחנות העם.
ואחר תכלית הודאתה היה תכלית מאמר אליה: שובי שובי – יפייס אותה וירצה לשוב אליה שיבה עולמית שלא תפסק לעולם ואמר שובי ונחזה. לקיים עוד הענין ולומר שתמשך האהבה והחבור ביניהם על אופן יותר שלם ממה שהיה בראשונה ועד שלא הספיק לחזות בה ולהכיר כל חלקיה ופרטיה לא קלס בה לשעה ההיא כי אם הדברים המפורסמים הנראים לעין כל.
אמנם עכשיו יאמר שיהיה הסדור וההתמדה באופן שיוכל לקלס במצפוניה ומסתריה כמו שאמר לעיל. והנכון לפי הנמשל שלא לבד היה חתנה עמה כחתן בועל בעילתו ופורש אבל ככלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה כי זה מה שיורה עליו הנביא ישעיה (נ״ד) באמרו על זמן הגאולה כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו וגואלך וכו׳ ואמר (שם ס״ב) ומשוש חתן, והוא ממש שובי שובי ונחזה בך מה שלא נראה ממך ראשונה והוא משל נמרץ לפי הכוונה. ובמדרש (שיר השירים רבה ט״ו) משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות. כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות מרובות כך היעוד הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב׳) וארשתיך לי לעולם. ולזה לא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר (שמות י״ב) החדש הזה לכם ראש חדשים. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיהו נ״ד) כי בועליך עושיך. ובאותה שעה ימסור להם את הכל שנאמר (דניאל י״ב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. הנה שהסכימו אל כוונותינו בזה הענין והוא נכון מאד. ואמר בדרך השיר והשבח מה תחזו בשולמית והשיבה כמחולת המחנים לומר שנראה ונמצא בה מה שנוהגין המחולות לשיר במחניהם ע״ד הפלגה כלומר שא״א לקלסה במה שאינו בה דהפוך בה והפוך בה דכלא בה. והתחיל בשבחים ממטה למעלה ואמר מה יפו פעמיך חמוקי יריכיך שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים כל זה יראה אל הענינים נוספים לימות המשיח אשר לא היו ראשונה על אותו השלמות והוא מה שנמשך אל מה שאמר על הזמן ההוא (דברים ל׳) ומל ה׳ אלהיך את לבבך. ואמר הנביא (יחזקאל י״א) והסירותי לב האבן. ואז״ל (שבת קנ״א:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כמו שאז״ל ופי׳ הרמב״ן (דברים ל׳) שלא יהיה אז חפץ בעבירה וכל זה יורה שימנע תגבורת החמר ולא יהיה עוד לאבן נגף לעכב בענינים השכליים ולא במעשים כמו עכשיו. וכל זה מה שיחייב שלמות הזווג והתמדתו.
שובי שובי השולמית. והנה, כאשר קראו הנביאים בדבר ה׳ כאמרם (מלאכי ג ז) שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם1, הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן (זכריה ב י)2, הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל (שם פסוק יא)⁠3, ונחזה בך, ובהיותכם בארץ ה׳ תשרה שכינתו בתוכנו4, ובכן ׳נחזה׳5, כי נמצא חזון מה׳6, ולא תהיה חתימת חזון7: מה תחזו בשולמית. הנה אמרתי לנביאים8, ׳מה תחזו׳9, האומנם תוכלו לתת תורה חדשה כמחולת המחניים, כמו שקרה לישראל במדבר, שהיו כמו מחול חונים סביב לשתי המחנות, שהם מחנה לויה ומחנה שכינה10, וזה לא יהיה כלל, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (יומא פ.)11:
1. מהמשך הדברים משמע שרבינו מפרש ׳שובו אלי׳ - שהנביאים קראו לישראל לשוב לארץ ישראל, ואז ׳אשובה עליכם׳ להשרות שכינה ביניכם.
2. ופירש שם רבינו שקראו לישראל שלא יתעכבו בבבל ומדי הנמצאים צפונית מארץ ישראל, וכן פירש רש״י שם ׳צאו גליות עמי מתוך בבל ואשור׳, והוא ׳ציווי ה׳ על יד הנביא לנשארים בבבל לבוא אל ירושלים לעזור לבנות הבית ולעשות המצוות שהם תלויות בארץ׳ (אבע״ז שם).
3. שם פירש רבינו ׳הוי ציון המלטי - כי מציון תצא תורה, ובה [ע״י התורה] תצאו משעבוד מלכויות׳, והוא כמו שמבאר בפסוקים הבאים, שאילו היו שבים כולם לארץ ישראל, היו משיגים מדרגה נעלה יותר בתורה, ובכך היו יוצאים משעבוד גלויות. [וראה תנחומא (נח ג) ׳וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יוון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין, שנאמר הוי ציון המלטי מאדום ומיוון מגזרותיהן׳, וראה כתובות (קיא.) ׳כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר הוי ציון המלטי יושבת בת בבל׳, ובגמרא שם לפני כן ׳כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות׳, ופירש רש״י ׳לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד׳. אך לדעת רבינו היו משיגים מדריגה גדולה יותר דווקא ׳בציון׳, היא ארץ ישראל].
4. שכשיעלו כל בני הגולה לארץ, תשרה שכינה בארץ ישראל, וכן פירש רבינו את המשך קריאת זכריה שם ׳כי כארבע רוחות השמים פרשתי - כי כשהבדלתי ארבעה דגלים, לא היתה הכוונה שתהיו אומות נבדלות זו מזו, אבל שתהיו כארבע רוחות השמים הנחלקים בשני קוים, שהם בקו הזריחה והשקיעה ובקו סובב על שני הקטבים, ומכל מקום הם כולם גוף אחד, וכן יהיה ענין ישראל, שבהיותם מקובצים יחד תהיה השכינה שורה ביניהם, כאמרו (דברים לג ה) ׳ויהי בישורון מלך בהתאסף [ראשי עם יחד שבטי ישראל]׳. הרי שרק אם יהיו כולם מאוחדים בארץ ישראל תשרה השכינה עליהם. ובהמשך שם פירש שבכך שיהיו כולם בארץ ישראל ישיגו שלימות בתורה, ובכך תהיה השראת השכינה שלימה, וכמו שמבאר להלן כאן. ונראה שלכן כינה את ישראל כאן ׳שולמית׳, שהוא לשון שלימות, כלומר שובי להיות אומה שלימה בארצם, או שובו ואז תשיגו השלימות בתורה.
5. לשון חזון ונבואה. ׳ונחזה בך׳ – נחזה על ידייך, כי בכך שאת תעלי, נחזה חזון נבואה. וראה תרגום ׳תובי לותי כנישתא דישראל, תובי לירושלים, תובי לבית אולפנן אורייתא, תובי לקבלא נבואה מן נבייא׳.
6. ע״פ לשה״כ באיכה (ב ט) שבחורבן הבית ׳מלכה ושריה בגויים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳⁠ ⁠׳. ויש לבאר שבגלל שמלכה ושריה המיוחסים נשארו ׳בגויים׳ ולא עלו מבבל, וכמו שנתבאר, לכן ׳אין תורה׳ – לא השיגו ישראל שלימות בתורה, ובגלל זה ׳גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳⁠ ⁠׳.
7. ע״פ לשה״כ בדניאל (ט כד) ׳ולחתום חזון ונביא׳, ופירש האבע״ז שם שיפסקו הנביאים, והיינו כי חגי וזכריה ומלאכי היו סוף חזון, כי לא היו נביאים אחריהם, ואילו היו שומעים לקולם כאשר אמרו לשוב לארץ ישראל, לא היה נסתם החזון, אלא היה ה׳ משרה שכינתו שוב בנבואה.
8. עדת ה׳ השיבה לנביאים שקראו לה לעלות לארץ.
9. כלומר, מה יועיל לכם חזון הנבואה.
10. ׳מחולת המחניים׳ פירושו שהיה שם מחול ועיגול סביב לשתי המחנות, כי כל ישראל חנו סביב ללויים שחנו סביב לאוהל מועד. ואבע״ז פירש ׳כאשר תצאנה שתי מערכות במחולות לקראת המלך והוא עובר באמצע בין שתי המערכות, וזה ענין המחניים׳. [וראה מש״כ רבינו בבראשית (לב ג) על המקום שקרא יעקב ׳מחניים׳ לרמוז על שתי מחנות שהם בבחינת ׳מחנה אלקים׳, וראה פירוש המיוחס לרמב״ן ׳כמחולת המחניים – כמחול שתי המחנות והשכינת עוזו שיש בתוכנו׳, וראה פסחים (סו.) ׳כאן במחנה שכינה, כאן במחנה צדיקים׳]. ונראה שכוונתו למש״כ הרמב״ן בתחילת פרשת תרומה שהחנייה סביב למשכן היתה באותה צורה שחנו סביב הר סיני ושם קיבלו את התורה. או שאין הכוונה למעמד הר סיני עצמו, אלא הכוונה לאוהל מועד שבו נשנית כל התורה וניתנו להם מצוות. וקרוב לפירוש רבינו מצינו במדרש שה״ש (ורטהיימר), שישראל אומרים לגויים ׳מה תחזו בשולמית, איזה גדולה תתנו לנו, שמא כמחולת המחנים, שמא כגדולה שנתן לנו הקב״ה במדבר במחנה שכינה ולויה׳, וראה בהערת המהדיר שהוציא מכאן שמדרש זה היה לפני רבינו. וקרוב לזה כתבו רש״י והלקח טוב, ולדרכם ישראל אומרים כן לאומות, ואילו לפירוש רבינו ישראל הם שאמרו זאת לנביאים.
11. ולכן אמרה עדת ה׳, כיון שלא יתכן שיתנו הנביאים תורה חדשה, למה להם לשוב אל ארץ ישראל, שהרי הם עוסקים בתורה בבבל.
שובי שובי. ארבעתם מלעיל.
השולמית – מלשון שלם.
ונחזה – ענין ראיה והבטה.
כמחולת – ענין רקוד של שמחה כמו לחול במחולות (שופטים כ״א:כ״א).
המחנים – מלשון מחנה.
שובי שובי השולמית – כאשר נשמע אל החשוק אשר חשוקתו מתאוננת על שלא נזהרה בכבודו, שלח אמריו לאמר לה את השלימה במעלות ומדות הגונות שובי אלי להיות עמי כמאז וכפל המלות יורה על החזוק והזרוז.
ונחזה בך – אני ואנשי ביתי נסתכל ונביט בך להשלים חפצך בכל אשר תשאלי.
מה תחזו – כאילו מיסב הדבור לאנשי ביתו, לומר להם דעו מהו הדבר אשר תחזו בה למלאות תשוקתה להרחיב לבה בשמחה מרובה כשמחת רקוד מחולות של מחנות רבות והנמשל הוא כאילו המקום ברוך הוא אומר לה שובי מהגולה אל ארצך, ואני באמצעות מלאכי מעלה נשלים חפצך בהחזרת בית המקדש, וחלוק המחנות של שכינה ולויה וישראל כאשר היה מאז.
משל:
שובי – אחרי שגלתה הדבר לפני בנות ירושלים כי היא מוכנת לרכוב ולשוב אל עמה ואל דודה, התחילו לחנן ולבקש לה בל תעזוב אותם אומרים לה שובי שובי אל חדרי שלמה, שובי ונחזה בך ננהוג בך כבוד כמלכה. [משיבה הרעיה] מה תחזו בשולמית. איך אפשר שתנהגו בי כבוד אחר שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים. שתמיד אני מוקף משני מחנות שעומדים סביבי לשמור אותי. ואני כשבויה ביניכן.
מליצה:
שובי – אחרי ששמעו בנות הגויה כי הרעיה השמיימית מוכנת ללכת אל בית מועד ולעזוב את הגויה, הם אומרים לה שובי שובי השולמית, אל תפרדי מאתנו את אשת שלמה, שהיית מנהגת את הגויה שהוא המלך שלמה, שובי שובי אל הגוף וחיים הזמנים ונחזה בך. נחנו כלנו נהיה נכנעים תחתיך למלאות רצונך. ואת תהי המולכת עלינו מעתה. (משיבה הנפש) מה תחזו בשולמית. ר״ל איך אפשר שאני אמלוך עליכם. ואתן תסורו למשמעתי, אחרי שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים. כמוקפת משני מחנות. א) מחנה אלהים וצבא קדושים, מחנה היצ״ט המבקשים שאנזר מן כל חמדת העולם ואתקדש לתורה ועבודה ופרישות. ב) מחנה השטן וגדודי היצה״ר ובנות הגויה. שמבקשים שאמלא תאות הגוף וחמדותיו בכל דבר פשע. ואיך אשכון שקט ושלו ביניכם בין שני מחנות. אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי.
שובי שובי – המון העם קורא אחרַי בראותם אותי נושאת רגלַי לגן דודי כזונה המרדפת אחרי מאהביה.
השולמית – כמו השונמית, מעיר שונם (עיין במבואי לספר זה).
ונחזה בך – חזה יש לו הוראת ראה בעיני השכל, מהנגלה בך נשפוט על המכוסה.
מה תחזו – ודודה גוער בהמון העם ואומר להם, האם סוברים אתם שהיא כמו מחלת המחנים? (אשה בלתי צנועה המרקדת ברבים וידועה בימי הכותב).
שובי שובי השולמית – א״ר חנינא, ד׳ פעמים כתיב כאן שובי שובי כנגד ארבע מלכיות ששולטין בישראל והם נכנסין תחת ידיהם בשלום ויוצאין לשלום.⁠1 (מ״ר)
השולמית – מהו שולמית – אומה זו ששלום חי העולמים2 מתנהג בה, כדכתיב (שמואל ב ז׳) ואהיה מתהלך באהל ובמשכן.⁠3 (שם)
השולמית – מהו שולמית – אומה שמסיימים לה שלום בכל יום, כמ״ש וישם לך שלום.⁠4 (מ״ר)
השולמית – מהו שולמית – אמר הקב״ה, אומה שאני עתיד להושיבה בנוה שלום, כמש״נ (ישעיהו ל״ב) וישב עמי בנוה שלום.⁠5 (שם)
השולמית – מהו שולמית – אמר הקב״ה, אומה שאני נוטה אליה שלום, כמש״נ (ישעיהו ס״ו) הנני נוטה אליה כנהר שלום. (שם)
השולמית – ר״א ב״ר מרון אומר, מהו שולמית – אומה שמשלמת קיומו של עולם הן בעוה״ז והן בעוה״ב.⁠6 (שם)
השולמית – דבר אחר מהו שולמית, א״ר לוי, אומה שכל טובות שבעולם אין באות אלא בזכותה, כמש״נ ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, לך – בזכותך ובך הדבר תלוי, במש״נ יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב – בזכותך ובך הדבר תלוי7. (שם)
השולמית – דבר אחר מהו שולמית, א״ר ירמיה, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי, שאלמלא קבלו תורתי הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו.⁠8 (שם)
ונחזה בך וגו׳ – אומרים אוה״ע לישראל, עד מתי אתם מתים ונהרגים על אלהיכם ומשלמין לו,⁠9 כמש״נ כי עליך הורגנו כל היום, בואו אצלנו ונעשה אתכם דוכסין ואפרכין, ונחזה בך – ותהיון מחזותא דעלמא,⁠10 משיבים להם ישראל, מה תחזו בשולמית במחולת המחנים, כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני שהיו בו מחנות, מחנה ישראל ומחנה מלאכי השרת, כמו שנאמר (תהלים ס״ח) רכב אלהים רבותים.⁠11 (מ״ר)
1. הארבע מלכיות הם בבל, מדי יון ואדום, אבל מצרים לא חשיב, דזה נאמר על העתיד, וכשנאמר פסוק זה כבר יצאו ממצרים.
2. ר״ל שהשלום, שהקב״ה, חי העולמים. דורש היה מתהלך ומתנהג תמיד באומה זו, כדכתיב ואהיה מתהלך וגו׳, והפעל הלך בבאו בבנין התפעל, מורה על ההליכה הנה והנה ר״ל הנהגה, ובזה ניחא דלא הביא הכתוב דדה״א י״ז, דהלשון מתהלך דייק כאן ושמה ליתא. ותהיה איפוא הוראת התאר שולמית לאומה ההולכת בתורת ה׳ שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
3. וכל מקום שהמשכן היה נוסע היתה השכינה [השלום] נוסעת ומגינה על ישראל.
4. יש לפרש הכונה שהכהנים בדוכנם מסיימים בברכת השלום כלומר בפסוק וישם לך שלום, והכל הולך אחר החתום, שבלתי השלום אין קיום לכל הברכות וכמ״ש באגדות בפסוק ונתתי שלום בארץ (ר״פ בחקתי), שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום ת״ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. ובזה יתבאר כונת הכתוב עושה שלום ובורא את הכל, שעם השלום יש קיום בכל. ומה שאמר שמסיימים שלום בכל יום פשוט הוא דבזמן המקדש היו הכהנים עולים לדוכן בכל יום.
5. ובב״ר פרשה ס״ו מביא בזה הפסוק ונתתי שלום בארץ, אבל לפי הלשון שאני עתיד להושיבה בנוה שלום נראה עיקר גירסא שלפנינו, מפני השתוות הלשונות נוה שלום, וגם פסוק זה בעתיד איירי.
6. יתכן דמרמז למ״ש בכ״מ באגדות דתנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתהו ובהו, ולפי״ז תלוי קיום העולם בהו, ובקיימם את התורה והמצוה הם מקיימים גם קיומו של עוה״ב, דבלא זה אין נוחלין אותה והוי כמו שאין לה צורך וקיום.
7. לא נתבאר טעם דרשה זו, ויתכן דמכוונת היא למה שדרשו בירושלמי ברכות פ״ו ה״א על הפסוק תהלים ט״ז אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך, אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת, ופרשו המפרשים דהכונה שהטובה שנתתי לך אינה שלי אלא שלך שקנית אותה בברכתך, יעו״ש. וכה״ג דרשו בבבלי ברכות ל״ה א׳ כתוב אחד אומר לה׳ הארץ ומלואה וכתוב אחד אומר והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה [הוי לה׳] כאן לאחר ברכה [הוי לבני אדם], וה״נ הכונה שאם אתה זוכה באות עליך כל הטובות שבעולם ובך הדבר תלוי לזכות בזה, ושייכות התואר שולמית לזה יש לפרש ע״פ מה שאמרו במ״ר פ׳ מקץ פרשה פ״ט בשעה שהטובה בעולם שלום בעולם ואהבה ואחוה בעולם, וזהו הפי׳ שולמית שבסבת הטובות שאני מביא לעולם בזכותך היא גורמת אהבה ושלום בעולם. ובנדה ל״א ב׳ א״ר אמי כיון שבא זכר לעולם בא שלום בעולם, ולא נתבאר טעמו אלא מפני שאזיל לשיטתו שאמר שם בנוטריקון שם זכר – זה כר, דכיון שבא זכר לעולם בא ככרו בידו [שהפרנסה תלויה בו] ולכן ממילא בא השלום עמו, ועי׳ ב״מ נ״ט המאמר כד משלם שערי וכו׳.

וגם יש לפרש כונת הדרשה אומה שכל טובות שבעולם אין באות אלא בזכותה ע״פ מ״ש ביבמות ס״ג א׳ על הפסוק ונברכו בך כל משפחות האדמה, כל גויי הארץ, אפילו משפחות הגרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ואפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ואל זה תכוין דרשה שלפנינו.
8. כמש״כ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ותנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתהו ובהו, כנודע בכמה אגדות. והיא מעין דרשה דלעיל בשם ר״א בר מרון ובשנוי באור הלשון שולמית.
9. יתכן בבאור הלשון ומשלימין לו מלשון מסירה ונתינה, וכמו שתרגם אונקלוס על הפסוק וה׳ הסגירם (פ׳ האזינו) וה׳ אשלמינון, וכן על הפ׳ במשלי אם תקעת לזר כפיך אשלימתא לנכרי ידך, ובלשון חז״ל בשבת קי״ט א׳ ומשלים להו אצנורא דדשא, ובחגיגה ה׳ א׳ והדר משלימנא ליה לדומה, ואף הכא הכונה ומשלמין לו – ונמסרין לו, וגם דרשו שולמית בנוטריקון משלמת למיתה.
10. יתכן הכונה שתהיו סמל אורו של עולם, [ובלשון העם רגיל מאמר ״דער שפיגל פון דער וועלט״].
11. ונדרש זה הפסוק במתן תורה שירד הקב״ה על הר סיני ברבבות מלאכי השרת, וישראל היו אז במדרגת מלאכים בקדושה ובטהרה, וזוהי הכונה כאותה מעלה של הר סיני.
כאשר נשמע אל החשוק שחשוקתו מתאוננת על שלא נזהרה בכבודו, שלח אמריו לאמר לה1, שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית2 – הַשְּׁלֵמָה במעלות ומידות הגונות3, שׁוּבִי שׁוּבִי אלי להיות עימי כמאז4 וְנֶחֱזֶה – ונסתכל ונביט5 בָּךְ אני ואנשי ביתי להשלים חפצך בכל אשר תשאלי, ופונה הוא לאנשי ביתו באומרו, דעו6 מַה הדבר אשר7 תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית למלאות תשוקתה להרחיב ליבה בשמחה מרובה8 כִּמְחֹלַת – כשמחת ריקוד מחולות9 הַמַּחֲנָיִם – של מחנות רבים10:
1. מצודת דוד.
2. מלשון שלימות, מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. שם.
6. שם.
7. שם.
8. שם.
9. מצודת ציון.
10. מצודת דוד. והנמשל, כאילו הקב״ה אומר לכנסת ישראל, שובי מהגולה ואני באמצעות מלאכי מעלה נשלים חפצך בהחזרת בית המקדש וחילוק המחנות של שכינה לויה וישראל כאשר היה לפני החורבן, מצודת דוד. ורש״י ולקח טוב ביארו שהגויים אמרו לישראל ״שובי שובי״ שובי מאחרי המקום, שובי אלינו, והיא ענתה ״מה תחזו בשולמית״ מה גדולה אתם יכולים לפסוק לי שתהא שוה לגדולתי?! כלום אתם יכולים לעשות לי כגדולת דגלי מחנות המדבר? ובמדרש, למה נאמר ד׳ פעמים שובי שובי? כנגד ארבעה מלכיות שאומות העולם אומרים לישראל הואיל ושכח אתכם בואו והכנסו אצלינו ותהיו כמונו, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) מַה⁠־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת⁠־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אׇמָּֽן׃
How beautiful are your steps in sandals, O prince's daughter! The curves of your thighs are like jewelry, the work of the artist's hands.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה בְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ כַּמָּה שַׁפִּירָן רַגְלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל כַּד סָלְקָן לְאִתַּחְזָאָה קֳדָם יְיָ תְּלָת זִמְנִין בְּשַׁתָּא בְּסַנְדְּלִין דְּסָסְגוֹנָא וּמְקָרְבִין יָת נִדְרֵיהוֹן וְיָת נִדְבַתְהוֹן וּבְנֵיהוֹן נָפְקֵי יִרְכֵּיהוֹן יָאֲיָן כְּיוּחְרִין דִּקְבִיעָן עַל כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא דַּעֲבַד בְּצַלְאֵל אוּמָּנָא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא.
[א] מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב – אָמַר רַבִּי יוּדָן אֲפִלּוּ הֶדְיוֹט מְקַלֵּס בְּלָשׁוֹן זֶה גְּנַאי הוּא לוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ, אֶלָּא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא פַּעֲמֵי רְגָלִים. וַהֲלֹא פְּעָמִים הַלָּלוּ פְּעָמִים מְגֻלִּין פְּעָמִים מְכֻסִּין, אֶלָא מַה יָּאֲיָין עֲקֵיבַיִךְ בִּמְסָאנָא בְּרַתֵּיהּ דְּרַחֲמִי.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי הָרֵי עוֹלָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרוּ: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, מָה הָיָה יָפְיָן לִפְעָמַיִךְ, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין בְּעַד כָּל הַצָּרוֹת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח לִנְעוֹל דַּלְתֵי בֵיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וּכְשֶׁבָּא מָצָא הַנָּחָשׁ קָשׁוּר בְּטַבְּעוֹת דַּלְתוֹתָיו. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וּבָא וּמָצָא הַחֲתוּלוֹת מְקוֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶם. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס כְּרִי שֶׁל חִטִּים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְעָלָה לָרֶגֶל, וּכְשֶׁבָּא מָצָא אֲרָיוֹת מַקִּיפִין לַחִטִּים.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים שֶׁהָיוּ בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיוּ לָהֶם שְׁכֵנִים רָעִים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וַהֲווֹן אָמְרִין אֵימָתַי אִילֵין יְהוּדָאִין סַלְקִין לִמְצַלָּיָיהּ בִּירוּשְׁלֵם וַאֲנַן עָלִין מְקַפְּחִין בֵּיתֵיהוֹן וּמְחָרְבִין לְהוֹן. מָטָא זִמְנָא וְסָלְקִין, זִמֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָכִים כִּדְמוּתָן וַהֲווֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. מִן דְּאַתְיָין מִן יְרוּשְׁלֵם פַּלְגִין מִן מַה דְּאַיְיתוּן עִמְּהוֹן לְכָל מְגֵירֵיהוֹן, אָמְרוּן לוֹן אָן הֲוֵיתוּן, אָמְרוּן לוֹן בִּירוּשְׁלֵם, אֵימַת סְלִיקְתּוּן, בְּיוֹם פְּלָן, וְאֵימַת אֲתֵיתוּן, בְּיוֹם פְּלָן, אָמְרִין בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּיהוּדָאִין דְּלָא שַׁבְקוֹן וְלָא שְׁבַק יַתְהוֹן, אִינוּן גֻּבְרַיָא סְבִירִין אֵימַת יִסְּקוּן אִילֵין יְהוּדָאִין לִמְצַלָּיָיה בִּירוּשְׁלֵם דְּאִינוּן עָלִין וּמְקַפְּחִין לְבֵיתֵיהוֹן וּמְחָרְבִין לְהוֹן, וּשְׁלַח אֱלָהֲהוֹן מַלְאָכִים כִּדְמוּתְהוֹן דַּהֲווֹ נָפְקִין וְעָלְלִין בְּגוֹ בָּתֵּיהוֹן בְּגִין דְּאִתְרְחִיצוּ בֵּיהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים – בִּשְׁנֵי נְעָלִים, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא לִשְׁנֵי פְּרַגְמָטִיטִין שֶׁנִּכְנְסוּ לִמְדִינָה, עָנָה אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ אִם פּוֹתְחִין אָנוּ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד בַּמְּדִינָה, אָנוּ עוֹשִׂין אַפְרַגְיֵיס בַּמְּדִינָה, אֶלָּא פְּתַח אַתָּה שַׁבַּתְּךָ וַאֲנִי שַׁבַּתִּי. רַבִּי חֲנַנְיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַיְּבִי אָמַר מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנַּעַל, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בַּנְּעָלִים, שְׁתֵּי נְעָלִים, נְעִילָה בְּפֶסַח וּנְעִילָה בֶּחָג, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם נוֹעֲלִים לְפָנַי בַּחַג וַאֲנִי נוֹעֵל לִפְנֵיכֶם בַּפֶּסַח. אַתֶּם נוֹעֲלִים לְפָנַי בַּחַג, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ וּמַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמַזְרִיחַ חַמָּה וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָל אֶחָד וְאֶחָד צְרָכָיו, וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ, וַאֲנִי נוֹעֵל לִפְנֵיכֶם בְּפֶסַח, וְאַתֶּם יוֹצְאִים וְקוֹצְרִים וְדָשִׁין וְזוֹרִים וְעוֹשִׂים כָּל צָרְכֵיכֶם בַּשָּׂדֶה וּמוֹצְאִין אוֹתָהּ מְלֵאָה בְּרָכוֹת.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רְאוּיָה הָיְתָה הָעֲצֶרֶת שֶׁל חַג שֶׁתְּהֵא רְחוֹקָה חֲמִשִּׁים יוֹם כְּנֶגֶד הָעֲצֶרֶת שֶׁל פֶּסַח, אֶלָּא עֲצֶרֶת שֶׁל חַג עַל יְדֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִים מִן הַקַּיִץ לַחֹרֶף לֵית בְּיוֹמַיְהוּ דְּיֵיזְלוּן וְיֵיתוּן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנוֹת הַרְבֵּה, מֵהֶן נְשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב, וּמֵהֶן נְשׂוּאוֹת לְמָקוֹם רָחוֹק, יוֹם אֶחָד בָּאוּ כֻּלָּם לִשְׁאֹל שְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ אֲבִיהֶם, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ שֶׁנְּשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם קָרוֹב אִית בְּעוֹנָתָהּ לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, וְאִלֵּין שֶׁנְּשׂוּאוֹת בְּמָקוֹם רָחוֹק לֵית בְּעוֹנָתָהּ לֵיזֵיל וּלְמֵיתֵי, אֶלָּא עַד דְּאִינוּן כֻּלְּהוֹן אֶצְלִי הָכָא נַעֲבֵד כֻּלָּן חַד יוֹם טַב וְנֶחְדֵּי עִמָּן. כָּךְ עֲצֶרֶת שֶׁל פֶּסַח עַד דְּאִינוּן נָפְקִין מֵהַחֹרֶף לַקַּיִץ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִית בְּיוֹמָא לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, אֲבָל עֲצֶרֶת שֶׁל חַג עַל יְדֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִין מֵהַקַּיִץ לַחֹרֶף, וַאֲבַק דְּרָכִים קָשֶׁה, וְיָדוֹת דְּרָכִים קָשׁוֹת, לְפִיכָךְ אֵינָהּ רְחוֹקָה חֲמִשִּׁים יוֹם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵית בְּיוֹמַיָא לְמֵיזַל וּלְמֵיתֵי, אֶלָּא עַד דְּאִינוּן הָכָא נַעֲבֵד כֻּלָּן חַד יוֹם טַב וְנֶחְדֵּי, לְכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כ״ט:ל״ה), הֱוֵי אוֹמֵר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים.
[ג] בַּת נָדִיב – בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וגו׳ (תהלים מ״ז:י׳). חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל חִטָּטִין וּפַרְנִיקִין שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְחַטִּין וּמִתְפַּרְנְקִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת מִילָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין יְרֵכַיִם.
אָמַר רַבִּי חִיָּא מָה רָאוּ חֲכָמִים לִקְבֹּעַ רוֹפֵא בִּבְרָכָה שְׁמִינִית, כְּנֶגֶד הַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וגו׳ (מלאכי ב׳:ה׳). כְּמוֹ חֲלָאִים, כַּמָּה חֳלָיִים מִתַּחַת יָדֶיהָ, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת הַנִּמּוֹלִים וּמֵתִים תַּחַת יָדֶיהָ, אָמַר רַבִּי נָתָן מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקִיָא וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת בָּנִים זְכָרִים וְנִמּוֹלִים וּמֵתִים, מָלָה רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי וּמֵת, רְבִיעִי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי וְרָאִיתִי בְּשָׂרוֹ יָרוֹק, נִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְלֹא מָצָאתִי בּוֹ דַּם בְּרִית, אָמְרוּ לִי מָה אָנוּ מוֹלִין אוֹתוֹ, אָמַרְתִּי לָהֶם הַמְתִּינוּ וְהַנִּיחוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לוֹ דַּם בְּרִית, דִּתְנֵינַן תַּמָּן הַקָּטָן הַחוֹלֶה אֵין מוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ, מָלוּ אוֹתוֹ וְנִמְצָא הַבֵּן שֶׁל חַיִּים, וְהוֹצִיאוּ שְׁמוֹ נָתָן כִּשְׁמִי, הֱוֵי: כְּמוֹ חֲלָאִים.
דָּבָר אַחֵר כְּמוֹ חֲלָאִים, לְמָה חֲלָאִים הָיָה דוֹמֶה, רַבִּי חוֹנְיָא וְרַבָּנָן, רַבִּי חוֹנְיָא אָמַר לְחוּלְיָא שֶׁל עַמּוּד, וְרַבָּנָן אָמְרִין לְחוּלְיָא שֶׁל מַרְגָּלִית. וּמִי עֲשָׂאָהּ, רַבִּי מְנַחֲמָא אָמַר מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, מַעֲשֵׂה יְדֵי אוּמָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְנוֹטֵע בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל אֱגוֹזִין וְתַפּוּחִים וְרִמּוֹנִים וּמְסָרָן לִבְנוֹ, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֵינִי תּוֹבֵעַ מִמְּךָ דָּבָר, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ מְבַכְּרוֹת, תְּהֵא מֵבִיא לְפָנַי מֵהֶן וּמְטַעֲמֵנִי כְּדֵי שֶׁאֶרְאֶה מַעֲשֵׂה יָדַי וְאֶשְׂמַח בְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, אֵינִי תּוֹבֵעַ מִכֶּם דָּבָר, אֶלָּא כְּשֶׁיִּוָּלֵד לְאֶחָד מִכֶּם בֵּן בְּכוֹר יְהֵא מַקְדִּישׁוֹ לִשְׁמִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות י״ג:ב׳). וּכְשֶׁאַתֶּם עוֹלִין לְפַעֲמֵי רְגָלִים תִּהְיוּ מַעֲלִין אוֹתוֹ וְכָל זְכָרִים שֶׁלָּכֶם לְהֵרָאוֹת לְפָנַי, לְפִיכָךְ הִזְהִיר משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל: שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (שמות כ״ג:י״ז).
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – מה הן פעמים. אלו הרגלים שנקראו רגלים פעמים ואשורים. כמה שנאמר תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי (תהלים י״ז:ה׳). אימתי כשהיו ישראל עולים לרגל בירושלים בזמני המועדות. כמה שנאמר שלש פעמים בשנה וגו׳ (שמות כ״ג:י״ז). ונאמר שלש פעמים תחוג לי בשנה (שם שם י״ד).
ד״א מה יפו פעמיך בנעלים – כשאדם רואה ברגלו של חברו היה אומר לו כמה נאה רגלך במנעל כך כשיטלו ישראל את הכבוד יהיו כל האומות אומרים לא היה הכבוד נאה אלא לכם לכך נאמר בת נדיב. כמה שנאמר בהתנדב עם וגו׳ (שופטים ה׳:ב׳).
ד״א מה יפו פעמיך – אמר הקב״ה לישראל בת נדיב בת אברהם מעשה ידי אמן למעשה הדיוט.
מה יפו פעמיך – דרש רבא כמה יפים פעמותיו של ישראל. בנעלים, בשעה שעולים לרגל. בת נדיב, בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אלהי אברהם, שהיה תחלה לגרים.
חמוקי ירכיך כמו חלאים – אמר רבה בר בר חנה שיתין נבראו מששת ימי בראשית שנאמר חמוקי ירכיך אלו שיתין, כמו חלאים שהיו חלולים ויורדים על התהום.
מעשה ידי אמן – ידי אומנות של הקב״ה. דבי רבי ישמעאל תנא בראשית אל תקרא בראשית אלא ברא שית (כתוב ברמז ת״א).
תנא דבי דבי רבי ענן מאי דכתיב חמוקי ירכיך – למה נמשלו דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר מבפנים אף דברי תורה בסתר מבפנים, פעם אחת גזר רבינו שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והכתיב חכמות בחוץ תרונה, ההוא כדרבא דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, והא כתיב לא מראש בסתר דברתי, ההוא ביומא דכלה, איכא דאמרי חמוקי ירכיך בצדקה ובגמילות חסדים (ברמז תקל״א).
מא אגמל קדמיך פי אלנעאל, יא בנת אלנביל, אוראכך אלגאביה (אלג׳אפיה) מת׳ל אלכ׳רז, צנעהֵ ידי אלאסתאד׳.
בת הנכבד! כמה יפות הרגלים שלך בנעלים, סתר הירכים (החלק הפנימי של הירך) שלך (נ״א: חרוטים דהיינו קרובים לצורת קונוס) כמו החרוזים מעשה ידי המקצוען.
בנעלים – בתוך הנעלים.
חמוקי ירכיך – יריכיך כשהם חומקים (כלומר בעת הלוכך) כמו חוליות.
ואמרו מה יפו פעמיך, מסע ישראל לחגים שלש פעמים.
וחמוקי ירכיך, שהיו מהלכים באטיות ככי שלא יפסק השיר שנ׳ אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מב ה).
מה יפו פעמיך בנעלים – הם אומרים לה: חפצים אנו שתדבקי בנו בשביל נוי וחשיבות שראינו ביך בעודך ביופייך.
יפוא פעמיך – בעליית הרגל בת נדיבים.
חמוקי ירכיך – סתרי ירכיך.
כמו חלאים – קבוצת עדיי זהב קרוי חלי כתם, אַל חולי בלשון ערבי.
ורבותינו דרשוהו: על נקבי השיתין של נסכים שנעשו מששת ימי בראשית עגולים כמו ירך, כמו חלאים – לשון חפירה, כמו חוליית הבור.
מעשה ידי אמן – ידי הקב״ה.
במסכת סוכה (בבלי סוכה מ״ט.): אֳמָּן כמו אוּמַּן.
קילוסו של הקב״ה: ישראל מקלסין אותו מלמעלה למטה, מתחילין מראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א), ויורדין ובאין עד שוקיו עמודי שש (שיר השירים ה׳:ט״ו), לפי שהם באים לרצותו להוריד שיכנוב מן העליונים לתחתונים. והוא מונה קילוסה מלמטה למעלה: מה יפו פעמיך – הם הרגלים, ומונה והולך עד: ראשך עליך ככרמל (שיר השירים ז׳:ו׳), שהוא בא למושכה אליו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״מה יפו״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״שכנו״, וכן לעיל רש״י שיר השירים ג׳:י׳. בכ״י מינכן 5, דפוסים: ״שכינתו״.
How fair were your feet in sandals – They say to her, "We want you to cleave to us because of the beauty and prominence that we saw in you when you were still beautiful.⁠"1
How fair were your feet – In the festive pilgrimages,⁠2 O daughter of nobles!
The roundness of your flanks
Are like jewels – A collection of gold jewelry is called "חֲלִי כֶתֶם" [=jewels of gold], al chali in Arabic.
Our Rabbis expounded that this term is referring to the drainage holes in the [altar's] foundations for the libations, which existed since the six days of creation, and they are round like a thigh; "כְּמוֹ חֲלָאִים" is a term denoting digging, as in, "that which has been dug out חֻלְיַת of a pit.⁠"3
The work of a craftsman – The hands of the Holy One, Blessed Is He,⁠4
As explained in Maseches Sukkah.⁠5 אָמָּן is the same as אוּמָן [craftsman].
The praise of the Holy One, Blessed Is He, that the [Bnei] Yisroel praise Him [is] from top to bottom. They begin with, "His head is [like] finest gold,⁠"6 and continuously descend to, "His legs are like pillars of marble,⁠"7 because they come to appease Him, to draw down His Divine Presence from the heavenly abodes to the earthly abodes. But, He enumerates their praise from bottom to top, starting with, "How fair were your feet פְּעָמַיִךְ,⁠" these are the feet, and He continues and enumerates until, "that which is upon your head is like Mount Carmel,⁠"8 until He comes to draw them to Him.
1. For Bnei Yisroel to be "beautiful" on Yom Kippur when there is a prohibition against wearing shoes, is not unusual. "How fair were your feet in sandals,⁠" refers to the rest of the year, when people are faced with all sorts of temptations, and if their feet remain nonetheless "fair,⁠" that is truly "beautiful" and praiseworthy. (Chasam Sofer)
2. I.e., in your going up to Yerusholayim to celebrate the three festivals. "פעמיך" alluding to the "three times [פעמים] a year,⁠" mentioned in Devarim 16:16, that pilgrimages were made. See Maseches Chagigah 3a. Alternatively, "פעמיך" refers to "feet" because at times [=פעמים] they are covered with shoes and at times they are bare. (Sefer Dudaim)
3. Maseches Eiruvin 78a.
4. I.e., He fashioned these drainage holes.
5. 49a.
6. Above 5:11.
7. Above 5:15.
8. Below 7:6.
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – לשעבר היו ישראל עולין ג׳ פעמים בשנה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות והיה הדבר חביב לפני השם שהרי בכל המצות לא כתי׳ אדון וכאן כתב את פני האדון י״י. על שישראל באין להשתחוות לפניו בבית מקדשו. וכן לעתיד לבא כתי׳ והיה מדי חדש בחדשו וגו׳. ואז יהיו יפים פעמי ישראל כנעלים כענין שנאמר והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים. אבא מרי ז״ל דרש מה יפו פעמיך לשון פעמון. כלומר נאים הם ישראל בזמן שמשמיעין קולם בפעמונים בתלמוד תורה ובתפלתם. ובשמשון הוא או׳ לפעמו במחנה דן. שרוח הקדש הנעירתו.
בנעלים – בזמן [שהם] נועלים עליהם במדרשות ויושבין ועוסקין בתורה. בנעלים שהם נועלין עצמם מכל איסור כענין שנאמר גן נעול אחותי כלה.
בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב.
חמוקי יריכיך – הם דברי תורה שצריכין צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה.
חמוקי יריכיך – סיגול היריכים כמו כלאים שהם צמידין כמו וחלי כתם אלו טעמי תורה שהן יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך.
מעשה ידי אמן – מעשה אומנותו של הקב״ה הם דברי תורה שנאמר מימינו אש דת למו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

חמוקי – הכף אשר על הירך.
ויש אומרים: כי כמוהו חמק (שיר השירים ה׳:ו׳), ועינינו הלך.
חלאים – עדי עגול מקובץ, כמו וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).
אמן – חרש חכם, ואין בלשון הקדש חבר לו.
ענה ואמר לה: מה יפו פעמייך וקראה בת נדיב כמו שאמרה היא: מרכבותא עמי נדיב (שיר השירים ו׳:י״ב).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״מרכבות״.
He says in reply, How fair are thy feet! and he calls her noble daughter, borrowing her expression ‘chariots of a noble people.’
מה יפו פעמיך – כשתלכי לארצך.
חמוקי ירכיך – כמו שוק על ירך (שופטים ט״ו:ח׳), רגלים ופרשים.⁠1
1. השוו תרגום יונתן שופטים ט״ו:ח׳.
How beautiful are thy feet. When thou go forth to thy land.
The joints of thy thighs. Like שוק על ירך (Judges 15:8), foot-soldiers and horsemen.
חמוקי ירכיך – יש אומרים שהוא המקום שיסוב הירך, וכן יפרש תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) גם חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳).
חלאים – לשון רבים מן וחליא כתם (משלי כ״ה:י״ב), כמו צבאים שהוא לשון רבים מן צבי.
אומן – חרש, וזה הלשון ידוע.
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״חלי״.
והיו אומרין: מה יפו פעמייך.
ועניין חמוקי ירכיך – שהן מכוסים בבגד מצוייר במיני חלאים.
מה יפו פעמיך – שיעלו ישראל מכל מקום, כעניין: מי אלה כעב תעופינה (ישעיהו ס׳:ח׳).
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי יריכייך – סתרי יריכייך.
כמו חלאים – כמין תכשיטים נאים, שהםא מעשה ידי אׇמן – באומנות והם נאים.
חלאים – כמו: וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), וכן: נזמה וחלייתה (הושע ב׳:ט״ו).
א. בכ״י נכפלה המלה: שהן שהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) מה יפו פעמיך. התרגום מפרש, ששלמה משבח את ישראל. אבל לפי שיטת המקראות, אומות העולם אומרים כך, לפי שיפו פעמיך, וכל מיני יופי האמורים בפרשה זו, לכך אנו אומרים ״שובי שובי״ אלינו ״ונחזה בך״ (שיר השירים ז׳:א׳).
חמוקי יריכיך. בני ציון המסולאים בפז (ראו איכה ד׳:ב׳).
מה יפו פעמיך – לפי שאת היפה בנשים, שאף הליכות פעמיך נאים, מתוך יופי קישוט נעליך. ופעמיךא – ופסיעותיך, לדקדק בפסיעות כאחת השׂרות.
חמוקי יריכיך. בתי שוקים, שהירך מתחמק ומכוסה בהם. חלאים – כמו ״זהב וחלי וכתם״ – עניין אחד מקישוטי נשים. אמן. מעשה ידי חשב.
א. בנוסחנו: פעמיך. כאן לא נראה שהוי״ו סתם תוספת בגלל שהיא מופיעה גם בפירוש עצמו, ולא רק בד״ה.
והם משיבים מה יפו פעמיך – ועל ידי פסיעותיך אנו מבינים שבת נדיב את.
חמוקי ירכיך כמו חלאים – מחבואי ירכיך, שזה מן השוקים עד הבטן, שהוא מקום הנסתר ונחבא, כמו: חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳), וכן: עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) – שפירושו: עד מתי תסתרי ותתחבאי.
כמו חלאים – תכשיטים, לשון: נזמה וחליתה (הושע ב׳:ט״ו).
ופירש פרחון (מחברת הערוך ״חמק״): חמוקי ירכיך – עגול ירכיך וסובב שלהן, וכן: עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) – פי׳: עד מתי תסבבי אנה ואנה בעיר לבקש לך מנאפים כמו זונה. וזהו שאומר: נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״א), ובישעיה כת׳: קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה (ישעיהו כ״ג:ט״ז). ולפירוש זה נפ׳ חלאים – הוא תכשיט עגול מאד.
מעשה ידי אמן – שעשאו אומן בקי.
מה יפו פעמיך כמה יפו רגליך כאשר הולכת מן הארצות הרחוקות אל ארצך ומולדתך.
חמוקי ירכיך כלומר רוכבים והולכי רגל, כמו ״ויך אותם שוק על ירך״ (שופטים טו:ח) ופירשה התרגום הארמי ״רגלין ופרשין״ (יונתן שם). יש גם האומרים שכוונתו ב״חמוקי ירכיך״ לילדיהם ותינוקותיהם, כלומר נאספים יחד זקניהם וצעיריהם. יש גם האומרים שכוונתו לעולי הרגל הבאים מארצותיהם לירושלים לצורך עלייה לרגל.
כמו חלאים נאספים בקבוצות אחרי קבוצות, מסודרים בדומה לחרוזים.
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן – מפני שבזאת ההשגה יעתק מהמאוחר אל הקודם כמו שבארנו נעתק עתה בספורו שבחיה מרגלה אל ראשה בהפך מה שהיה משבח אותה במה שקדם באופן ההשגות האחרות. ואמר שיפו פעמיה רוצה לומר מה שתכינהו מהמשיגים והמקרים המאוחרים ואם הם בנעלים עד שימנעוה המנעלים מהשיג אותם השגה שלמה וזה להורות על חולשת ההשגה והידיעה אשר באלו המקרים בתחלת הענין. והנה בארנו בנעלים על זה האופן על דרך של נעלך מעל רגלך. וקראה בת נדיב להתיחסה יחס מה אל הפועל הנבדל אשר הוא הנדיב מצד היות השגתה רוחנית עד שהיא כמו ממוצעת בין הפרטי המוחש והמושכל ממנו וזה כי כבר הופשטו מהמקרים אשר לדברים המוחשים הרבה בהגיעם אליה. ואפשר שיהיה הרצון בזה כי אלו הצורות הדמיוניות אשר בה הם עלולות מהשכל אשר הוא הנדיב כי הוא יישירה אל העמידה עליהם והיא נשמעת אליו להכין אותם לו כפי היכולת ורמז בזה אל שלמות התקון אשר ימצא במה שתכינהו אליו באלו ההשגות. והנה העיר אותה עוד בקראה בת נדיב על ענין נפלא נעלם מקצת בקיאי הפלוסופים וזה כי הם חשבו כי מפני שהנפש הדמיוני׳ נפסדת והיא צריכה אל השכל בהגעת שלימותו עד שאי אפשר הגעתו לה מזולתה והוא שלמות לה הנה יחוייב שיהיה נפסד השכל הנקנה כי בהפסד בעל השלמות יפסד שלמותו וכבר אמרנו בהתר זה הספק בבאורינו לספר הנפש ונקצר המאמר בכאן במה שיהיה בו די בזה המקום ונאמר שאם היתה הצורה הדמיונית סבה למציאות הצורה המשכלת היה זה ספק מחויב על כל פנים אלא שאין הענין כן וזה שהצורה הדמיונית קרה שתהיה סבה באופן מה בהשגת הצורה המושכלת לא במציאותה אבל הענין בהפך וזה כי הצורה המושכלת סבה למציאות הצורה המוחשת אשר היא סבה למציאות הצורה הדמיונית וזה דבר קצת התבאר חיובו במה שאחר הטבע וזה שאלו העניינים המוחשים אי אפשר שיהיה בה הסדור והיושר המתמיד אשר בו יהיו מושכלים אם לא בשיהיו עלולים מסדור מושכל הוא שכל כמו שא״א היות הסדור והיושר בעניינים המלאכותיים אלא מפני הסדור המושכל הנמצא בהם בנפש האומן ובהיות הענין כן רצוני שאין הצורה הדמיונית סבה במציאות הצורה המושכלת הנה לא יחויב כשתפסד הצורה הדמיונית שתפסד הצורה המושכלת וזה שאין כל מה שהוא סבה בידיעה מסתלקת הידיעה בהסתלקו והמשל שכבר יודרך האדם בידיעת דבר מה מהדברים הלמודים בשנחקה לו תמונה פרטית תיישיר אותו אל זה הציור והוא מבואר שבהפסד התמונה ההיא לא יחוייב שתפסד הידיעה אשר הגיעה לו ממנו וזה מבואר עד שהאריכות בבאורו מותר. והנה קראה בכאן בת נדיב להורות על שעניינה עלול מהשכל אשר הוא הנדיב ומזה יתבאר שהוא אפשר בשכל הנקנה שיהיה נצחי עם הפסד הנפש הדמיונית. וכבר בארנו במה שאין ספק בו בבאורנו לספר הנפש ובספר מלחמות י״י שהוא מחוייב שיהיה השכל הנקנה נצחי והתרנו כל הספקות הנופלות בזה המאמר. ואמרו חמוקי ירכיך וגו׳ רמז אל הסבות המגיעו׳ מהשגתה המאוחר תחלה ואמר שסבובי ירכיה הם בתכלית היופי והתקון עם מה שבהגעת זה הסבוב מהקושי העצום.
מה יפו פעמיך בנעלים – המשיך דבריו ואמר, כי צרות הגלות הן לטוב לה, ויהיו סבה שתשוב בתשובה, וז״ש מה יפו פעמיך, ר״ל רגליך, בנעלים כמו נעולים, שאת בגלות כמו האסורים אשר בבית הסוהר1 כשאת בת נדיב, ר״ל שלא תהיה כבת נדיב, שהיא כבת חורין, ולא תענוגי העולם2. וכפל חמוקי יריכיך, ר״ל השמירה שעושים עליך, וחמוקי לשון סבוב. ויהיה כונת הפסוק, מה טוב ומה נעים שיהיו רגליך נעולים ויריכיך חמוקות, כי את הולכת כבת נדיב:
חלאים מעשה ידי [אמן]⁠3 – חלאים מלשון חלאה כמו טלואים4, והם לבושים שעושים להם טלאים במדה במשקל5, מעשה ידי אמן, להיותם נאים, ואמר שג״כ חמוקי יריכותיה הם כמו חלאים וכו׳, [כאמ׳]⁠6 יפה עניותה לישראל וכו׳:
1. ע״פ בראשית ל״ט כ״ב.
2. צריך תיקון.
3. בכ״י: אומן.
4. לא מצאתי ׳חלאה׳ לשון טלאים, ואולי כוונת רבינו בחילופי ׳אותיות שניות׳, או ׳אותיות מאוחרות׳, או ׳אתוון רצופין׳, ע״ד סמ״ג עשין סימן כג: וכן כותבין כנגד ה׳ אלהינו ה׳, שם המתחלף באלף בי״ת, והוא האותיות שניות לאותיות ה׳ אלהינו, ה׳ כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, וכו׳. וכן נמצא בספרי הרוקח ועוד, וע״פ, ׳חלאה׳ היא ׳טלאה׳.
5. אצ״ל: ובמשקל.
6. בכ״י: כאמ. והוא בחגיגה ט׳ ב׳: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. ובילקוט גריס ׳לישראל׳, וכן רבינו בחיי ועוד.
ואחר אשר שבה עמו ונסתרה עמו והתמידו קצת זמן התחיל לשבחה כלה דרך גבר בעלמה שכבר נתעלה באהבתה והורגל לערות בה שבתחלה נראו אליה ואומר מה יפו פעמיך וגו׳: ואחר היריכים ואמר חמוקי ירכיך שהם מלאים שהם שמנים ונערכים כמעשה ידי אומן ולא כמו שיזדמן.
ואמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – ירצה כי יפו פעמיה ופסיעותיה בדרכי התורה והמצוה מבלי מונע מן החמר מה שלא היה כן עד הנה שאפילו לשלמים שבהם נאמר של נעליך מעל רגלך כמ״ש (שמות ג׳) במשה ויהושע והוא כי יפו פעמיך בנעלים. חמוקי יריכיך. יאמר כי כך יהיו גם כן כל תנועותיה אשר תתנועע בהם הן בבקשת הענינים הזמניים הן בתנועת הטיול והשחוק לא יהיו ע״ד המותר או כאשר יזדמנו מן השבוש והעוות כמו שהיה עד עתה אבל יהיו כלם פעולות שלמות להכרחיות החיות או שלמותו. ולזה דמה סבובי יריכיה שהם כלי התנועה אל תמונת עגול וסבוב החלאים שהם עגולים עגול גמור. והנה התנועה הסבובית היא היותר שלמה ונכונה מכל התנועות והיא השמימיית וגם היא היותר מתמדת כי אין לה סוף וקץ והוא מה שביאר במה שאמר מעשה ידי אומן. כי סבובי הליכותיה וכל תנועותיה יהיו מוגבלים ומשוערים כאשר יעשה אומן החכם את היונק ללמדו להתנועע אל התנועות אשר היו להכרחיותו או סלסולו לא זולת.
{יופי השגה טבעית מתוך הכרת מגבלותיה}
מה – אחר שנתאוה להיות מרכבת הנדיבים קראה בת נדיב ואמר כי יפיה היא שעם היות לא הגיעה למדרגת הדבקות הנבואית עד שתצטרך ׳של נעלך׳ (שמות ג, ה; יהושע ה, טו), רק (השגחות׳) [השגותיה] טבעיות ישיגום ברגליהם ההם ההקדמות הטבעיות, וכמאמר ׳ויחזו את האלהים׳ (שמות כד, יא), נשתמשו בהשגותיהם ובהקדמותיהם הטבעיות, כמו שהשיג זה ואמר כי יופי דרכי עיונה בנעלים, כלומר אף בעיון הטבעי יפית ונעמת ונראה יופי השגתה, בשפתחה השגותיה היא בעצמה, וכן אמר שהמשכיל והמושכל אחד.
{מבנה היסודות בעולם הטבעי}
התחיל מהיסודות ואמר כי השיגה מהם היותם עגולים ומצויירים זה על זה ונבראים מכל אלה לבד כל הברואים. ואמר חמוקי ירכיך הם היסודות שהם בעולם כערך הירך אל בעליו. וקראם חמוקי להיותם עגולים וסבובים זה על זה כמו חלאים. ואמר מעשה ידי אמן שהם מחודשים:
מה יפו פעמייך. והנה אז השיבו הנביאים1, הרבה תרוויחו בבואכם אל ארץ ה׳, כי ירבה התועלת בעליית רגלים2, וזה כי חמוקי ירכייך שהם סתרי תורה וטעמי המצוות שהם כמו ירכיים המעמידים כל הגוף והם בלתי גלויים3, הם באמת כמו חלאים – תכשיטים4 מעשה ידי אומן5, שלפעמים לא יתקשט בהם האדם אל נכון עד שיודיעהו האומן אופן עשייתם6:
1. על טענת עדת ה׳ איזו תועלת ימצאו בכך שיעלו מבבל לארץ ישראל.
2. ומצוה זו הנעשית הרגליים נקראת ׳פעמייך׳, כמבואר בחגיגה (ג.) ׳דרש רבא, מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל׳. ולעיל (ה טו) פירש רבינו ׳שוקיו - פעולות הרגלים בעליית רגלים ובהקהל׳.
3. ׳חמוקי ירכייך׳ – סתרי ירכייך (רש״י), ובסוכה (מט:) כתב רש״י: ׳חמוקי - סתרי, לשון חמק עבר (לעיל ה), נסתר ונכסה ממני, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו לא) - תסתרי ממני, שאת בושה ליקרב אלי על שמעלת בי, חמוקי ירכיך - לשון ירך המזבח׳. ובמו״ק (טז.) ׳פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש, חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר׳. ונקראו סודות התורה וטעמי המצוות ׳ירכייך׳ כי למרות שהם נסתרים, כל מעשי המצוות נסמכים עליהם.
4. ׳חלאים - קבוצת עדיי זהב קרויה (משלי כה יב) חלי כתם׳ (רש״י).
5. ׳אמן – כמו אומן׳ (רש״י).
6. סתרי תורה וטעמי המצוות הם מעמידים את עם ישראל על רגליהם, אע״פ שהם עצמם נסתרים, אך הם דומים לתכשיט שרק האומן שעשה אותם יודע איך להלבישו, וכמו כן רק ע״י שפע הנבואה בארץ ישראל ישיגו אל נכון את אותם הדברים, שה׳ שהוא עשה אותם יודיע להם. וראה מש״כ לעיל (ה טו) עה״פ ׳שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז׳, שהתועלת היוצאת מן העלייה לרגל נעלית עוד יותר מן המצווה עצמה. וכ״כ בלקח טוב: ׳חמוקי ירכיך - הם דברי תורה שצריכין צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה, חמוקי יריכיך - סיגול היריכים, כמו חלאים - שהם צמידין, כמו וחלי כתם, אלו טעמי תורה שהן יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך, מעשה ידי אמן - מעשה אומנותו של הקב״ה הם דברי תורה, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו׳. הרי שגם אם הנביאים אינם מחדשים מצוות חדשות, אך הבנת טעמי המצוה וסודותיה אפשרית רק ע״י נבואה, עד כדי כך שאף קיום המצווה כתיקונו דורש נבואה מאת ה׳. נמצא שאף שהתורה לא בשמים היא, עדיין השגת סודות התורה תלויה ברוח הקודש, ולהשגה זו יש השלכה אף על פעולת המצוות, וזה היה חסר לישראל כשלא שרתה בהם הנבואה. ואכן מצינו שהראב״ד כותב (הל׳ לולב פ״ח ה״ה) ׳כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול׳, ובהל׳ בית הבחירה (פ״ו הי״ד) ׳כך נגלה לי מסוד ה׳ ליראיו׳, וראה תוספות (עירובין ס:) ׳אומר ר״י דבכ״מ שאומר אין אלו אלא דברי נבואות הוה לשבח, כלומר אין חכמה כזו שמבין לחלק כ״כ סברא מועטת, וברוח הקודש אמר׳, ובעירובין (סד:) ׳באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש׳, ובשער הקדושה למהרח״ו (ח״ג שער ז) כתב ׳באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקדש בזמנינו זה׳, ואיתא בספרים שכל מה שהתגלה לאר״י לא היה שייך להשיג בשכל האדם, רק בגילוי, והוא מעין נבואה, וזה באמת עניין סתרי תורה. ובס״ד מצאתי שהדברים מבוארים בארוכה בתורת חיים (ב״מ פה.): ׳לפי שנאמר בפרשת ואתחנן את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר קול גדול ולא יסף ואיכא מאן דאמר לא פסק שקולו קיים לעולם, והענין תמוה, למאי נפקא מינה קול מתן תורה קיים לעולם [הוא שאלת עדת ה׳ כאן ׳מה תחזו כמחולת המחניים׳, האם יתנו הנביאים תורה חדשה, ומה צורך בהמשך מעמד קבלת התורה], ונראה לפרש לפי שבשעת מתן תורה יוצא השפע מאתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה מדרש ואגדה הכל נאמר לו למשה מסיני, ואותו השפע קיים לעולם ועד, וכל תלמיד ותיק העוסק בתורה לשם שמים השפע ההוא מחזר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי התורה על ידי השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקודש, והיינו מה שאמרו חכמים וידבר אלקים את כל הדברים האלה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר בסיני, והיינו דכתיב קול גדול ולא יסף, שקול שפע מתן תורה לא פסק עד היום וקיים לעולם וכו׳, ונראה דהיינו דאמרינן בפ״ק דבתרא מיום שחרב בית המקדש אע״פ שניטלה הנבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, קרי לה נבואה לחידושי התורה לפי שכל שהחכמים מחדשים בתורה הוא ע״י קול שפע הבא מאתו יתברך על הר סיני, וזהו כדמות נבואה, כי הנבואה נחלקת לכמה פנים וכו׳, והמחדש חידושי דאורייתא אינו לא רואה ולא שומע, רק קול שפע הבא מאתו יתברך נחה עליו, ועוד נראה דלהכי יסדו בחתימת ברכת התורה ברוך אתה ה׳ נותן התורה, ולא תיקנו לומר נתן התורה כמו שתיקנו לומר בפתיחת הברכה ההיא, רמז שעוד היום הוא נותן התורה, והוא קול שפע הבא ממנו למי שזוכה בו, ונראה דהדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד דבריו ליעקב, משמע נמי כי עוד היום מגיד דבריו ליעקב׳. ואולי דבריו הם ביאור כוונת הרמב״ן (ב״ב יב.) ׳אע״פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם׳. וכ״כ הריטב״א שם: ׳וניתנה לחכמים - פי׳ שיש שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כח בשכל הטבעי להשיגם׳. שו״מ שכ״כ החתם סופר שם: ׳ודעת הרמב״ן שבודאי אין נביא בלא שיהיה מחוכם בכל החכמים ומשיג בחכמתו נביאית ורוה״ק יותר מכל החכמים, וכשפסק כח חכמתו והשכלתו וא״א לו להשיג יותר בטעם וסברא, שוב מגלה לו הקב״ה בנבואה בלי סברא והשכלה, אלא כך מראים לו הדברים אע״ג שהם עדיין חוץ להקיש השכלי, ואותו חלק נבואה ניטל, אבל חלק נבואות השגת השכל לא נוטל, וכאילו אמר אעפ״י שניטל כח הנבואיי, כח השכליי והחכמה לא ניטלה, ועד״ז חכם עדיף מנביא, פירוש, ההשגה שמשיג בחכמתו בהבנה והשכל ואעפ״י שהוא מעזר אלקי ורוה״ק וחלק חכמה עליונה, מ״מ הוא באמצע כלי חושיו הרוחניות השכלי ומבין טעמים של דברים, אותה חכמה עדיפה ליה מנבואה׳. ועניין זה נתבאר באריכות גדולה בדרשות הר״ן (דרוש יב) על סוגיא דב״ב, ע״ש. וראה שו״ת חתם סופר (או״ח רח) מש״כ לבאר על זה הדרך את עניין הרוח הקודש שהופיע בבית מדרשו של הראב״ד, אך עיין שו״ת מהר״י בן לב (ח״ג סי׳ קטז). וראה שבת (קיט:) ׳ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים׳, ובסנהדרין (צט:) ׳אמר רב יצחק בר אבודימי, מאי קרא שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר׳, ופירש רש״י ׳תורה עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה׳. ובהקדמת ספר שפתי כהן עה״ת כתב ׳ניתנה רשות למי שחננו ה׳ קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקיבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז״ל (ויק״ר כב א) אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני, ואם לא יכתבם נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה, ואני יודע בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה לא מינה ולא מקצתה, אלא מרוב ההתלהבות והחשק אמרתי לכתוב מה שקיבלה נשמתי׳. וראה פרקי משה לאבות (סוף פ״ה) שאין שלימות בתורה כל זמן שאין בית המקדש קיים, והוא כדברי רבינו כאן. ויל״ע בזה ע״פ מה שדרשו על פסוק זה בסוכה (מט.) ׳שיתין [חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים] מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך - אלו השיתין, כמו חלאים - שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן - זו מעשה ידי אומנותו של הקב״ה׳, אולי מרמז לעומק סתרי תורה, ושמחת בית השואבה שלדעת הבבלי (סוכה נ:) היה על שמחת שאיבת המים לניסוך עמים שירדו לשיתין, לדעת הירושלמי המובא בתוספות שם היה כי ׳משם שואבים רוח הקודש׳, והכוונה לנבואה, שכן הביאו שם שיונה הנביא זכה לנבואה בשמחת בית השואבה, וראה מהרש״א שם שהשמחה במצות הניסוך הביאה לידי שאיבת הנבואה, וגם מצות ניסוך המים הוא ׳מצות נביאים׳, ויש לפרש שהשגת עומק ׳שיתין׳ המרמזים לסתרי תורה הוא מושג רק בכח נבואה. ומצאתי בליקוטי מוהר״ן (תניינא לפני אות ו) שקישר בין סתרי תורה לשיתין היורדים עד תהום. וראה בגמרא שם במצות ניסוך המים ׳מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית׳, ופירש רש״י ׳דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים׳. והשיתין הם ׳ירך המזבח׳, שהוא ׳חמוקי ירכייך׳ כמבואר, ובספרים מבואר שיניקת הנביאים מנצח והוד שהם תרין ירכין. ובישעיה (יב ג) על העתיד כתוב ׳ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה׳, ותרגומו ׳וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צַדִיקַיָא׳, ופירש רש״י ׳כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות׳].
ידי אמן. האל״ף בקמץ והוא חטוף מפני דגשות המ״ם מכלול דף רי״ב.
פעמיך – כן יקראו הרגלים וכן פעמי דלים (ישעיהו כ״ו:ו׳).
בנעלים – מלשון מנעול.
חמוקי – ענין סבוב והיקף כמו חמק עבר (שיר השירים ה׳:ו׳).
ירכיך – מלשון ירך והוא מפרקי הרגל.
חלאים – ענין תכשיט כמו וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).
אמן – כן יקרא המופלג במלאכה.
מה יפו פעמיך בנעלים – עוד זה מדברי החשוק מבטיחה לומר את בת נדיב מה מאד יתייפו רגליך כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם לפי מדתם לא יעדפו ולא יחסרו והנמשל הוא לומר את כנסת ישראל מזרע אברהם, מה מאוד תתיפי בשובך לארצך, ותבואי לבית המקדש ברגלים ג׳ פעמים בשנה.
חמוקי ירכיך – הקפת ירכיך ישוו בעגולה כעגול התכשיטים שהמה מעשה ידי אמן והנמשל הוא לומר כאשר תקיפו בעזרה ברגל להיות נראה לפני, תהיה חמודה בעיני כחלאים נאים.
משל:
מה יפו – משיבים בנות ירושלים את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף. ר״ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים תתגנה יפיך, חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם) אבל רק אם מעשה ידי אמן. ר״ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם. לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין.
מליצה:
מה יפו – משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר״ל בת אלהים. פעמיך יפו. אבל רק בנעלים. ר״ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים. הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה, עפ״ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה. וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה. א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים. היא דבר יפה מאד. ועז״א מה יפו פעמיך. אבל זה רק בנעלים, ר״ל כ״ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ״ל ה׳:ג׳). אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל. ר״ל עת תפשט את החומר מעליה. (ע״ד של נעלך מעל רגליך שפי׳ הסרת החומר מעליו) אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם ממקומו לא ימוש. ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות. ועז״א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין, אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה. לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו.
בת נדיב – נכרת ונבדלת בת נדיבים מבת אחד הריקים.
חמוקי – עיין מה שכתבתי למעלה ה׳:ו׳.
חלאים – מלשון וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), וחוליא היא פרק בעצמות, וחלי הוא ענק או תכשיט אחר עשוי פרקים פרקים.
אמן – אדם בקי ונאמן.
מה יפו פעמיך – דרש רבא, מה יפו פעמיך בנעלים – כמה נאים רגליהון של ישראל בשעה שעולין לרגל.⁠1 (חגיגה ג׳ א׳)
מה יפו פעמיך – א״ר יודן, והלא אפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו ואת אמרת מה יפו פעמיך, אלא – מה נאין עקבותיך במסאני את ברתא דרחמי.⁠2 (מ״ר)
מה יפו פעמיך בנעלים – ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים, מה יפו פעמיך בנעלים – מה היו יפין פעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות.⁠3 (שם)
בנעלים – שתי נעלים, נעילה בפסח ונעילה בסכות, אמר הקב״ה לישראל, אתם – נועלים לפני בסכות ואני נועל לפניכם בפסח.⁠4 (שם)
בנעלים – אמר ר׳ יהושע בן לוי, ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה מחג חמשים יום כעד העצרת של פסח, אלא לפי שעצרת של פסח אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג לית ביומי למיזל ולמיתי,⁠5 אמר הקב״ה, עד דאינון הכא נעביד כולן חד יו״ט ונחדי, הוי אומר מה יפו פעמיך בנעלים6. (שם)
בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, כמש״נ (תהלים מ״ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם.⁠7 (חגיגה ג׳.)
חמוקי ירכיך – פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק8 מאי דרש, חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר.⁠9 (מו״ק ט״ז.)
חמוקי ירכיך וגו׳ – א״ר יוחנן, שתין10 מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השתין, כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום,⁠11 מעשה ידי אמן – זו מעשה אומנתו של הקב״ה. (סוכה מ״ט.)
חמוקי ירכיך וגו׳ – א״ר יוחנן, כל תענוגים שמתענגים ישראל בעוה״ז בזכות מילה שנתנה בין ירכים, כמו חלאים – כמה חליים מתחת ידיה, כמה תנוקות נמולים ומתים תחת ידיה.⁠12 (מ״ר)
1. פשוט דמדייק שאין לפרש כפשוטו שמקלסה בפעמי רגליה משום שאין מן המוסר והצניעות לקלס בלשון כזה, וכמו בדרשה הבאה שאפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו.
2. היינו הך דדרשה הקודמת, ודריש בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב, כפי שיבא בסמוך, ואברהם נקרא אוהבו של הקב״ה כמש״כ זרע אברהם אוהבי, וזהו שאמר ברתא דרחמי.
3. מוסב ג״כ על ענין העליות לרגל כמבואר בדרשות הקודמות, שהיו מגינות על הצרות, והיינו נועלין, מלשון נעילה וסגירה, ויש גורסין בעד כל החצרות, ויתבאר ע״פ מ״ש בפסחים ח׳ ב׳ ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך [כלומר שתשוב מירושלים לביתך] ותמצא אהלך בשלום, והיינו כי מצוה זו דעליה לרגל תגן שלא יאונה לך כל רע בחצרך ובביתך שתעזבם לזמן העליה לירושלים.
4. ר״ל אתם נועלים לפני בחג הסכות בעד מלאכתם שבשדה שנמנעים לעשותם בזמן העליה לירושלים ועולים לרגל ואני נועל לפניכם בפסח שלא ירדו גשמים עוד בשעת הקציר ומלאכה שבשדות.
5. ר״ל מפסח ועד עצרת האויר יפה והדרכים מתוקרים, ואפשר לשוב מירושלים אחר הפסח ולשוב בעצרת, משא״כ אחר הסכות יתחילו ימי הגשמים והדרכים מקולקלים, ואם ידחו עצרת של סכות לחמשים יום אחר הסכות לא יהיה באפשר לבא לירושלים.
6. והיינו בנעלים מלשון נעילה וסגירה, שנועל יחד את החג עם העצרת.

ודע דלפי המבואר כאן דחג השבועות נקרא עצרת של חג [הפסח], יתבאר הטעם שקראו חז״ל לחג זה גם בשם עצרת, והיינו מפני כי בעקרו אינו חג לעצמו, אלא המשך ועצרת לחג הפסח, ורבים עמלו בזה, ומה שלא קראה התורה אותו בשם זה אולי כדי להבדילו משום עצרת של שביעי של פסח (פ׳ ראה ט״ז ח׳), או משם עצרת של סכות, משא״כ חז״ל קראו לעצרת של סכות בשם יו״ט האחרון של חג, כנודע, ואי אפשר למטעי, או משום דהתורה איירי בעת שישראל שרויים על אדמתם, שאז באמת נוח לקרא לו בשם חג הקציר או חג בכורים מענין מצב התבואות בשדה אז וכמו חג האסיף,
7. יתבאר ע״פ מ״ש בסוכה אלהי אברהם שהיה תחלה לגרים, ופירש״י בנדבת לבו להתגייר.
8. אולי היה זה בשעת הגזירה.
9. דריש חמוקי מלשון דודי חמק עבר, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א), ודרש ענין הפסוק על דברי תורה על שם סופו כמו חלאים מעשה ידו אמן, שהתורה היא מעשה ידו אומנתו של הקב״ה, כמבואר במ״ר ר״פ בראשית, ור״ל לפעמים כבודה ותכליתה של התורה להיות בסתר, והיינו בשעת הגזירה, שלא יבאו פריצים ויחללוה.
10. הוא חלל שתחת המזבח עשו נקבים שנגרר עליהם יינות הנסכים.
11. ודריש חלאים מלשון חלל.
12. נראה הכונה דמפרש מהו הזכות יתירה במילה מבשארי מצות – מפני שכמה חולאים ממנה וכמה תנוקות מתים תחת ידיה, ובכ״ז לא ימנע כל אב למול את בנו, לפיכך הזכות גדול, ודריש כמו חלאים מעשה ידי אמן – כמה חליים [מביא] מעשה ידי אמן, כלומר המוהל, וכמו האי אומנא דלא מייץ (שבת קל״ג:).
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ – רגלייך1 כאשר הם2 בַּנְּעָלִים המהודקים בהם לפי מידתם3 אַתְּ בַּת נָדִיב4, חַמּוּקֵי – היקף5 יְרֵכַיִךְ6 כְּמוֹ – שווים בהיקפם כעיגול7 חֲלָאִים – תכשיטים8 עגולים9 אשר הם10 מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן הבקי במלאכתו11:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. שם.
4. וקראה ״בת נדיב״ כמו שהיא אמרה לו, (לעיל ו, יב) ״מרכבות עמי נדיב״, אבן עזרא. ולקח טוב ביאר שקראה כך ע״ש אברהם אבינו שנקרא נדיב.
5. מצודת דוד, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שהוא המקום שיסוב בו הירך.
6. מלשון ירך, והוא מפרקי הרגל, מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון. ורש״י ביאר קבוצת שרשראות זהב.
9. אבן עזרא.
10. מצודת דוד.
11. מצודת ציון. והנמשל, הקב״ה אומר לכנסת ישראל, את מזרע אברהם, מה מאוד תתייפי בשובך לארצך, ובבואך לבית המקדש ברגלים ג׳ פעמים בשנה כאשר תקיפו בעזרה ברגל להיות נראים לפני, תהי חמודה בעיני כתכשיטים נאים, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהאומות אומרים לכנסת ישראל, חפצים אנו שתדבקו בנו בשביל נוי וחשיבות שראינו בך בעודך ביפייך. ובמדרש, ישראל מקלסים את הקב״ה מלמעלה למטה, מתחילין מ״ראשו כתם פז״ (לעיל ה, א) ויורדים ובאים עד ״שוקיו עמודי שש״ (לעיל ה, טו), לפי שהם באים לרצותו להוריד שכינתו מן העליונים לתחתונים, והקב״ה מונה קילוסם מלמטה למעלה, ״מה יפו פעמיך״ הם הרגלים, ומונה והולך עד ״ראשך עליך ככרמל״ (לעיל ז, ו) שהוא בא למושכה אליו, רש״י. ועוד דרשו ״פעמיך ברגלים״ אלו הרגלים שנקראו פעמים, ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אמרו ״מה יפו פעמיך בנעלים״, מה היה יפיין לפעמיך שהיו נועלים בעד כל הצרות, מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפים לחיטים, אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והיו אומרים אימתי יעלו אלו להתפלל בירושלים ונקפח בתיהם ונחריבם, וכשעלו לרגל זימן להם הקב״ה מלאכים כדמותם שהיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״פעמיך״ לשון פעמון, כלומר נאים הם ישראל בזמן שמשמיעים קולם כפעמונים בתלמוד תורה ובתפילה, ״בנעלים״ בזמן שהם נועלים עליהם במדרשות ויושבים ועוסקים בתורה, ובזמן שהם נועלים עצמם מכל איסור, ״בת נדיב״ בתו של אברהם שנקרא נדיב, ״חמוקי ירכיך״ הם דברי תורה שצריכים צניעות כמו הירך של אשה שהיא מכוסה, ״כמו חלאים״ אלו טעמי תורה שהם יוצאים מן התורה כמו החלאים לירך, ״מעשה ידי אמן״ דברי תורה שהם מעשה אומנותו של הקב״ה, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) שׇׁרְרֵךְ֙א אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל⁠־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
Your navel is like a round goblet, in which no mingled wine is lacking. Your belly is like a heap of wheat, set about with lilies.
א. שׇׁרְרֵךְ֙ לגבי הקמץ ראו ויינברג 3.1.1 (עמ׳ 156) הערה 14 ו-3.4 (עמ׳ 161) הערה 37, והשוו ״שׇׁרֵּ֔ךְ״ (יחזקאל טז,ד); וכך בסימנים וקורן ולפי דעת מקרא.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְרֵישׁ מְתִיבְתָּךְ דִי בִזְכוּתֵיהּ מִתְפַּרְנְסִין כָּל עָלְמָא הֵיכְמָא דְּעוּבְרָא מִתְפַּרְנֵיס מִן פְּרָתֵיהּ בְּמַעְיָא דְּאִמֵּיהּ בָּהִיק בְּאוֹרַיְתָא כְּאוּגְנָא דְּסִיהֲרָא בְּמֵיתֵיהּ לְדַכָּאָה וּלְסַאָבָא לְזַכָּאָה וּלְחַיָּבָא וְלָא חָסְרִין פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא תָּדֵירָא מִפּוּמֵּיהּ הֵיכְמָא דְּלָא חָסְרִין מוֹי דְּנַהְרָא רַבָּא דְּנָפֵיק מֵעֵדֶן וְשִׁבְעִין חַכִּימִין מְסַחֲרִין יָתֵיהּ כְּאִדַּר סְגַלְגַּל וְאוֹצְרֵיהוֹן מָלְיָן מִן מַעְשַׂר קוּדְשָׁא וְנִדְרָא וּנְדַבְתָּא דְּסַיִּיגוּ לְהוֹן עֶזְרָא כָּהֲנָא וּזְרוּבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּנְחֶמְיָה וּמָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן אֲנָשֵׁי כְּנִשְׁתָּא רַבְּתָא דִּמְתִילִין לְוַרְדִּין בְּגִין דִּיהֵי לְהוֹן חֵילָא לְמִעְסַק בְּאוֹרַיְתָא יֵימָם וְלֵילֵי.
[א] שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר – שָׁרְרֵךְ אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, מַה תִּינוֹק זֶה כָּל זְמַן שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ אֵינוֹ חַי אֶלָּא מִטִּבּוּרוֹ, כָּךְ אֵין יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶם, אַגַּן הַסַּהַר, אִדְּרָא דְּאַזְהָרָה, אָבוּן בַּר חִסְדַּי אֲמַר אִית אַתְרִין דְּקָרְיָין וְצָוְוחִין לְזֵהֲרָא סִהֲרָא. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה.
דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין מוּפְלָא שֶׁלָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אַל תֶּחְסַר סַנְהֶדְרִין זֶה שֶׁהוּא מְמַזֵּג לָהּ אֶת הַהֲלָכָה, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן תַּמָּן מָזַג שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד יַיִן מִיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי.
דָּבָר אַחֵר: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – לֹא נֶחְסַר מִזְגָּא דְעַלְמָא, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר (תהלים כ״ג:א׳).
[ב] בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים – זֶה תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מַה כָּרֵס זֶה הַלֵּב מִכָּאן וְהַכְּרָעַיִם מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וּשְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע. עֲרֵמַת חִטִּים, עֲרֵמָה שֶׁל חֲטָאִים. סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן רַכִּים כַּשּׁוֹשַׁנִּים, כַּמָּה מִצְווֹת וְדִקְדּוּקִים יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כַּמָּה קַלִּין וַחֲמוּרִין פִּגּוּלִין וְנוֹתָרוֹת יֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִשֶּׁמּוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא בָּא לִזָּקֵק לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי, וּפוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ מִיָּד, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, אֵיזֶה כֹּתֶל בַּרְזֶל יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְאֵיזֶה עַמּוּד בַּרְזֶל בֵּינֵיהֶם, אֵי זֶה נָחָשׁ נְּשָׁכוֹ, אֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא י״ח:י״ט). וְכֵן מִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ תַּמְחוּי שֶׁל חֲתִיכוֹת, אָמְרוּ לוֹ חֵלֶב נָפַל שָׁם, וּמָשַׁךְ יָדוֹ וְלֹא טָעֲמוֹ, מִי גָרַם לוֹ שֶׁלֹא לִטְעֹם, אֵיזֶה נָחָשׁ נְשָׁכוֹ שֶׁלֹא יִטְעֹם, וְאֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב וְיִטְעַם אוֹתוֹ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג׳:י״ז).
[ג] דָּבָר אַחֵר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים – וַהֲלֹא שֶׁל אִיסְטְרוֹבִּילִין יָפֶה מִשֶּׁל חִטִּים, אֶלָּא אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא אִיסְטְרוֹבִּילִין וְאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּלֹא חִטִּים.
אָמַר רַבִּי אִידֵי מַה חִטָּה זוֹ סְדוּקָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל סְדוּקָה מִילָתָן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנַנְיָה אָמַר מַה חִטָּה זוֹ סוֹפֶגֶת כָּךְ יִשְׂרָאֵל סוֹפְגִין נִכְסֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים וגו׳ (דברים ז׳:ט״ז), וּכְתִיב: חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ (ישעיהו ס״א:ו׳), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה חִטִּים הַלָּלוּ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם נִמְדָּדוֹת עִמָּהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (דברים כ״ט:י׳).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַה חִטִּים הַלָּלוּ כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין לְזֶרַע אֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּמִנְיָן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִין מֵהַגֹּרֶן נִכְנָסִין בְּמִנְיָן, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם יָרְדוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה (דברים י׳:כ״ב), וּכְשֶׁעָלוּ עָלוּ בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי (שמות י״ב:ל״ז). רַבִּי חוֹנְיָה אָמַר עַל הָדָא דְּרַבִּי יִצְחָק כְּשֵׁם שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַשְׁגִּיחַ לֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל זֶבֶל וְלֹא עַל מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְלֹא עַל הַקַּשׁ וְלֹא עַל הַמּוֹץ, לָמָּה, שֶׁאֵין נֶחְשָׁבִים לִכְלוּם, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁאֵינָן כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וגו׳ (ישעיהו מ׳:י״ז), וְעַל מִי הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א׳:ב׳). רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אָבוּן אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם נְטִיעָה, אֵין לָהֶם זְרִיעָה, אֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ, וּשְׁלָשְׁתָּם בְּפָסוּק אֶחָד: אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ד), אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם נְטִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳ (ירמיהו ל״ב:מ״א), וּכְתִיב: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וגו׳ (עמוס ט׳:ט״ו), יֵשׁ לָהֶם זְרִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ (הושע ב׳:כ״ה). יֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב (ישעיהו כ״ז:ו׳). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, הַתֶּבֶן וְהַמּוֹץ וְהַקַּשׁ הָיוּ מִדַּיְנִין זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הָאָרֶץ, וְזֶה אוֹמֵר בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה, אָמַר לָהֶן הַחִטִּים הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁתָּבוֹא הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּשֶׁל מִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה. בָּא הַגֹּרֶן, וּכְשֶׁנִּכְנָסִים אֶל הַגֹּרֶן יָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ, הָלַךְ לוֹ הַמּוֹץ לָרוּחַ, נָטַל הַתֶּבֶן וְהִשְּׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, נָטַל הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ, נָטַל אֶת הַחִטִּין וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, הָיוּ עוֹבְרִים הַבְּרִיּוֹת כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ מְנַשְּׁקוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נַשְׁקוּ בַר (תהלים ב׳:י״ב), כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִין אָנוּ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם יִשְׂרָאֵל הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָנוּ יוֹדְעִין בִּשְׁבִיל מִי נִבְרָא הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ט), וּכְתִיב: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם (ישעיהו מ״א:ט״ז), אֲבָל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: וְאַתָּה תָּגִיל בַּה׳ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל (ישעיהו מ״א:ט״ז).
שררך אגן הסהר – זה השית שלא חסר נסכים.
שררך אגן הסהר – שנו רבותינו סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, מנא הני מילי א״ר אחא ברבי חנינא אמר קרא שררך אגן הסהר, שדרך זה סנהדרין, ולמה נקרא שמה שררך שהיא יושבת בטבורו של עולם, אגן שמגינה על כל העולם כלו, הסהר שהיא דומה לסהר.
אל יחסר המזג – שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואין אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא.
בטנך ערמת חטים – מה ערמת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהם, סוגה בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות, והיינו דאמר ליה ההוא מינאי לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים.
דבר אחר: שררך אגן הסהר – מדבר בסנהדרין שהיו נתונים באמצעו של בית בלשכת הגזית כשרר הזה שהוא נתון באמצעו של גוף.
דבר אחר: מה השרר הזה כל זמן שהתינוק במעי אמו חי מן השרר שלו, כך ישראל חיין מן סנהדרין.
מהו אגן הסהר – (פתרון של פרקמטיא כלומר שצריך הוא יוצא ממנו, ואין הלשון הזה אלא פתרון) שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות.
בטנך ערמת חטים – אמר רי יוחנן זו תורת כהנים שהיא כלה חטאות ואשמות חטאת היא אשם [הוא] והיא נתונה באמצע התור, אמר ר״ל למה נמשלה בחטים, אלא מה חטים הללו כלן עולות למדה כך היו ישראל כלם עולים למנין החכמים והזקנים והחסידים, א״ר יעקב בר אידי והלא ערמת של אסטרבולין יפה משל חטים, אלא אין העולם יכול לעמוד על אסטרבולין ויכול הוא לעמוד על חטים.
דבר אחר: ערמת חטים – א״ר יצחק אין אדם מונה עם בן ביתו לא משפלות של זבל ולא של מוץ ולא של קש והוא מונה משפלות של חטים ואינו מונה ומשפלות של זבל מהו עושה ממחה אותם במים, וכן דור המבול ויאמר ה׳ אמחה את האדם ולא משפלות של מוץ ומהו עושה מזרה אותו לרוח, וכן דור הפלגה ויפץ ה׳ אותם משם, וכן חבילות של קש מהו עושה, נותן אותו בקמון, וכן עשה למצרים יאכלמו כקש, ומהו מונה חבילות של חטים, אלו ישראל, לפיכך הוא סופרן כי תשא את ראש בני ישראל.
דבר אחר: סוגה בשושנים – יש אדם גודר בשושנים, דרך בני אדם גודרים בקוצים ובדרדרים אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו הוציא יציאותיו והציע חופתו, בא ליזקק עם אשתו אומרת לו שושנה אדומה ראיתי, מיד פרש הימנה זה הופך פניו לכאן וזה הופכת פניה. מי הפרישו ממנה אי זה עקרב עקצו אי זה נחש נשכו אי זה גדר עמד ביניהם, אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנים.
בטנך ערמת חטים – מה השבולת הזו מתמרת ועולה והק נה ארוך ועליה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנים והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרעה השדה, אמרה להם השבולת הרי הגורן בא והכל מפייסין בשביל מי נזרעה השדה באת הגורן מכניסין את הקש לאור וזורק את המוץ לרוח ומכניס את החטים לאוצר וכל העובר נוטל ומנשקן, כך לעתיד לבא והיו עמים משרפות שיד, יהיו כמוץ לפני רוח, יאכלמו כקש, אבל ישראל ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
סרכי מת׳ל דור אלהלאל, לא יעוז אלמזאג, בטנך מרחהֵ אלבר, אלמסווגה באלסואסן.
השורר (חבל הטבור) שלך כמו מעגל הירח, לא נצרך למהול אותו במים, הבטן שלך כמו ערימת החטים המגודרת בשושנים.
שררך – טבורך כמו עגול הירח.
ואמרו שררך אגן הסהר, היא ארץ ישראל שנמשלה לטבור (ראה סנהדרין לז א) שנ׳ יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח יב), וכשם שמן הטבור נזון העובר כשהוא בגוף כך כל העולם ניזון מברכת גשמי ארץ ישראל (השוה תענית י) שנ׳ כטל חרמון שירד על הר ציון (תהלים קלג ג).
ואמרו אל יחסר המזג, כי הירח נשאר עד הבוקר בעגולו ולא יחסר ממנו עם אור הבקר, כך המקדש אע״פ שחסר חמשה דברים (יומא כא ב) והם כפרת וארון ושני כרובים ואש מן השמים וכמו שנ׳ וארצה בו ואכבדה וכו׳ (חגי א ח) ולא נגרע בקבלת הקרבנות ושאר חובות הצבור כלום.
ואמרו בטנך ערמת חטים, כלומר ישראל שאין נעשה להם חג או מועד אלא בהתקבצם.
שררך אגן הסהרא[גם זה קילוס שריעותיה מקלסות אותה על שם מעשיה, לומר: הגונה את להתחבר עמיך.⁠ב]
טבורך כאוגןג של מים צלולין שרוחצין בהן, והוא עגול, ועשוי מאבני שייש, ובלשון ערבי קרוי סהר. ועל שם שהטבור כמין נקב עגול מושלו באוגן עגול.
והדוגמא: על שם לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ, [שהכל צריכים לה].⁠ד
ה(הקילוס הזה אינו מעניין נוי אשה כקילוס העליון, שהעליון דודה מקלסה וזה רעיותיה מקלסות אותה על שם מעשיה לומר הגונה את להתחבר עמנו.)
אל יחסר המזג – לא יכלה משם משקה, לא יפלא משם שום דברי הוראה.
בטנך ערימת חטים – שהכל צריכים לה.
סוגה בשושנים – גדורה ומסוייגת בגדר שושנים, דיי לה בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס. הרי חתן נכנס לחופהו מגעגע לחיבת חיתוניו. בא ליזקק לה, אמרה לו טיפה כחרדל ראיתי. הרי הופך פניו לצד אחר איזה נחש נשכו ואיזה עקרב עקצו. הרי שהוא עובר בדרך ראה בַכורות בראשי תאנים. פשט ידו ליטול, אמרו לו: של ישראל הן, והוא מושך ידו בשביל הגזל, הוי סוגה בשושנים.
א. המשפט בסוגריים המרובעים מופיע כאן רק בכ״י לוצקי 778. ניסוח שונה במקצת מופיע בסוגריים העגולים להלן בכ״י אחרים.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם בכ״י אוקספורד 165 (להלן). בכ״י לייפציג 1 (להלן): ״עמנו״.
ג. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון לעז של המעתיק: ״בוקליר.⁠״
ד. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות רק בכ״י לוצקי 778. הן חסרות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34.
ה. המלים בסוגריים העגולים מופיעות בוריאציות קלות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165 (לפני ״והדוגמא...⁠״), אוקספורד 142. הן חסרות בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, המלים הוחלפו במלים שמופיעות בסוגריים המרובעים בתחילת הפסוק.
ו. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״ולבו״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 142 נוסף כאן: ״לבו״.
This praise is not in reference to a woman's beauty as the above praise, because in the above, her beloved praises her, but here, her friends praise her about her deeds, saying, "you are worthy to join us.⁠"
You navel is like a round bowl – Your navel is like a basin of clear water in which they bathe, and it is made of marble, which in Arabic it is called sahar. Because the navel is shaped like a round hole, [Scripture] compares it to a round basin.⁠1
And the allegory is: It refers to the Chamber of Hewn Stone, which is situated in the "navel" [i.e., center] of the world.⁠2
{See Hebrew text.}
Which lacks not for mixed wines – Drink will not cease from there; i.e., there will neither fail nor cease from there any words of instruction.⁠3
Your stomach is a heap of wheat – Which everyone needs.
Hedged about with roses – Fenced and hedged about with a fence of roses. A light fence suffices her [i.e., Yisroel], and no one breaches it to enter. For example, a bridegroom enters the wedding canopy, his heart longing for the wedding ceremony and for the love of his marriage. When he comes to have relations with her, she says to him, "I have seen a drop of blood like a mustard seed,⁠" so he turns his face to the other side. [Now] no snake bit him, and no scorpion stung him. [Another example,] one is passing along the way and sees freshly ripened fruit at the top of the fig trees. As he stretches out his hand to take, they tell him, "These belong to owners,⁠" and he too withdraws his hand because of theft. This is the meaning of "hedged about with roses.⁠"4
1. Alternatively, Scripture compares its roundness to the shape of the moon. The Targum for ירח is סהרא, in Bereshis 37:9. (Metzudat David and Metzudat Tzion)
2. I.e., the Beis Hamikdosh. Sanhedrin who convened in this chamber were seated in a semi-circle, like the crescent moon, so they should be able to look at each other and communicate properly; see Maseches Sanhedrin 36b-37a.
3. From the Sanhedrin, for they are a never ending source of wisdom.
4. Alternatively, סוגה is in reference to the "fences" [=סיג] enacted by the Rabbis, i.e., the Rabbinic establishment of cautionary rules as a safeguard against the transgression of the laws of the Torah itself. (Metzudat Tzion)
שררך אגן הסהר – זה בית המקדש שהיא בטבורה של ארץ ישראל. ולמה נמשל בשרר כשם שהשרר חיות של תינוק. כך בית המקדש חיותה של ארץ ישאל להתהלך לפני י״י בארצות החיים.
אגן הסהר – עיגול. מגן.
אגן – לשון חוג הארץ.
הסהר – הלבנה.
ד״א: הסהר – הסחר. שהוא מקום ארץ ארץ שהגורן לשון עיגול.
אל יחסר המזג – לעולם לא יחסרו ישראל כמותו שמזגו כצאתם ממצרים.
בטנך ערימת חטים – אלו ישראל שכל אומה ואומה יש בהם מינין הרבה. וישראל מין אחד. מה החטים למעלה מן התבואה אף ישראל למעלה מכל גוי שנאמר ולתתך עליו על כל גויי הארץ.
סוגה בשושנים – אלו הצדיקים שגוררין גרירן של ישראל.
ד״א: סוגה בשושנים – אלו כסוגה של שושנים לא יפרצו פריצות. תדע לך שהרי נדה בעלה מתיחד עמה ואינו חוטא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

שררך – הוא הטבור.
אגן – עגול, כמו באגנות (שמות כ״ד:ו׳).
הסהר – תרגום ירח (תרגום יונתן יהושע י׳:י״ג), וכמוהו השהרונים (שופטים ח׳:כ״א).
המזג – בלשון רבותינוא ידוע.
סוגה – גם בלשונם: סייג.
א. כן בכ״י פריס 334, לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298: ״רבנן״.
שררך – חגור ובאבנט אבן יקרה עגולה כירח שלא יחסר. ועל זה הפירוש יהיה המזג בעינין אחר.
בטנך – תראה כמו ערמת חטים שהיא למטה עבה.
וענין סוגה בשושנים – המלבוש האדום.
Thy navel. That is, the belt which girds it, on which is a jewel round as a full moon which never wanes. According to this explanation מזג will have a special meaning.
Thy belly. Thy belly appears like a heap of wheat which is thick below and thin above.
By girt with lilies is meant the red garment, like Tamar’s, which covers it, for the heap is not seen being surrounded by lilies.
שררך – סנהדרין גדולה הנמשלת כחצי גורן עגולה (משנה סנהדרין ד׳:ג׳).
אל יחסר המזג – זו התורה הנמשלת ליין.
בטנך ערימת חטים – סנהדרין קטנה.
סוגה בשושנים – רוב הצדיקים.
Thy navel. The Great Sanhedrin, which is compared to half a round threshing-floors.
Which want not liquor. The law, which is compared to wine.
Thy belly is like an heap of wheat. The Little Sanhedrin.
Set about with lilies. The multitude of the righteous.
שררך – טיבורך, כמו רפאות תהי לשרך (משלי ג׳:ח׳).
אגן – כלי עגול, וכן וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳).
הסהר – תרגום ירח, וכן השהרונים (שופטים ח׳:כ״א) כדמות ירח, וכן יקראו בלשון ישמעאל.
המזג – ידוע בלשון רבותינו ז״ל, כמו מסכה יינה (משלי ט׳:ב׳).
ויש אומרים: שפירושו לפי עניינו, וכן אפרשנו במקומו, ואין לו דומה.
סוגה – כמו בדברי חכמינו: סייג.
שררך – והעניין בשררך – אזור בשרירה חגור מתניה שיש לו דמות השהרונים.
ואחר שדימהו ללבנה בשעת היותה מליאה, אמרה: כי זה הסהר שלך לא יחסר אורו כאשר יחסר אור הסהר אחר היותו שלם.
בטנך ערימת חטים – שהיתה נראת מבחוץ כמו ערימת חטים, עבה מלמטה ודקה מלמעלה.
ועניין סוגה בשושנים – אמר: כי הערימה לא היתה נראית כי אם שושנים היו סביביה.
שררך – סנהדרין גדולה כחצי גורן עגולה.
בטנך – סנהדרין קטנה.
שוררך אגן הסהר אל יחסר המזג – ביאורו לפי עיניינו: שאינו חסר עיגול, לפי שאגןא עגול. וכן ביאורו: כאגן הזה של מתכת שהוא צוהר ומוזהר ואינו חסר כלום בעיגולו, אלא עגול בשוה, כך נאה בטיבורך, לפי שהטבור עגול הוא.
ובטנך ערימת חיטים סוגה – גדורה. וכן כגדר בטנך נאה.
א. כן מתחייב מן ההקשר. בכ״י (בהשפעת שיר השירים ו׳:י׳): שאגוז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) שררך. ראשי ישיבה, והם סנהדרי של לשכת הגזית, היושבים בטיבורו של עולם. אגן הסהר – שיושבים כחצי גורן עגולה. הסהר – כחצי לבנה, לא היו כל הסנהדרים יוצאין, אלא שלש מהן נשאר בלשכת הגזית לכל הפחות, כנגד כ״ג סנהדרי קטנה, דוגמת ״שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני״ (בבלי שבת ע״ז.). והתרגום מפרש אל יחסר המזג – שלא היו חסרים דברי תורה, אלא משיבין על כל השאילות שבאין לפניהם.
בטנך ערימת חטים. נדבות ומעשרות, שתקנו אנשי כנסת הגדולה, לתת לעוסקי התורה. סוגה בשושנים – בשביל שושנים, שעוסקים בתורה.
שררך. כמו ״לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ״ (יחזקאל ט״ז:ד׳), והוא הטיבור. שררך אגן הסהר – כמו ״וישם באגנות״ (שמות כ״ד:ו׳). סהר – או מאבן טובה או ממיני זהבים, ולא כדברי מנחם (מחברת מנחם, ערך ״סהר״), שפירש כתרגום של ״ירח״.
אל יחסר המזג. ככלי זהב, שהוא מלא יין אדום. המזג – מזיגת הכוס.
ערימת חטים. כרי של חטים, כמו ״לשכב בקצה הערימה״ (רות ג׳:ז׳). סוגה בשושנים – הערמה גדורה בסייג של שושנים לנוי, והוא שׂער של בית הערוה.
שררך אגן הסהר – טיבורך לבן ומאיר כמו הלבנה המאירה כשהיא מלואה ועגולה כאגן, הוא כלי של זהב או נחשת ממורט. ולפי שהלבנה כשהיא מלאה עגולה ודומה לגבו של אגן, לפי כך א׳: אגן הסהר אל יחסר המזג, שלא תאמר: מאחר שמדמה השורר ללבנה ולגבו של אגן כיעור הוא זה, שאם כן השורר בולט לחוץ כמו שהלבנה בולטת וכמו גבו של אגן שבולט, והוא ניוול גדול כשהטבור בולט, שנאמר: לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳).
לכן א׳: אל יחסר המזג – כלומר מקום הטבור שקוע ומקבל מזג של יין, והוא יופי טבור חלול ושקוע. ולפי שיש בני אדם שטבורם שקועים וחלולים, ואעפ״כ כשהן כפופיםא טבורם בולט, לפיכך א׳: אל יחסר המזג.
בטנך ערימת חטיםב – אבן עזרא1 פי׳: עבה מלמטה קצת, ונוי הוא לאשה.
פירוש אחר: כשם שמגרגיר אחת של חטה יוצא שבולת מלאה חטין, כך יצאו מבטנך בנים הרבה.
סוגה בשושנים – כלומר: בניך יפים מאד כשושנים, וכשהם עומדים סביבך, כמו שאת גדורה בשושנים. על דרך: בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך (תהלים קכ״ח:ג׳).
עניין אחר: המשילה לערימת חטין שהן חטים נקיים וברורים ואין עפר מעורב בהן, ומתוך חשיבותן של אותן חטין עשו לה גדר של שושנים, ולא של עצים ואבנים פן יתערב בה עפר או קסמין. וכן יוצאי מעיך בלי דופי ומום.
עניין אחר: סוגה – כמו: כספך היה לסיגים (ישעיהו א׳:כ״ב), כלומר: זרע הגרוע והפסולת הצומח בין החטין הן שושנים, ולא חוח ובאשה.
1. כך פירש אבן עזרא בשני פירושיו.
א. בכ״י: כעופים.
ב. כן בפסוק. בכ״י: חטין.
שררך אגן הסהר הסנהדרין שהיו יושבים בצורת קשת1.
אל יחסר המזג לא ייפסק מביניהם הידע והעיון בדיני התורה, כמו שנאמר ״ובלא מחיר יין וחלב״ (ישעיהו נה:א).
בטנך ערמת חטים המלומדים והמוכיחים והמלמדים את האנשים.
סוגה בשושנים מקיפים אותם. אלה הם התלמידים המבקשים ללמוד את חכמת התורה.
1. ״סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה״ (משנה סנהדרין ד:ג).
שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים – ידוע כי הטבור הוא אשר יקח ממנו מזונו הבעל חיים תחלה ר״ל בעת הוייתו ולמה שבזאת הלקיחה אשר תקח זאת החשוקה מאלו העניינים תחלה מהחסרון כמו שקדם דמה זאת הלקיחה ללקיחת בעלי חיים הבלתי שלם הדורך אל ההוייה מזונו וזה המשל נפלא מאד למה שאנחנו בו. והוא דמה זאת הלקיחה אשר לה באלו המשיגים אל אגן הסהר אשר לא יחסר המזג והוא לפי מה שאחשוב המראה העגולה השוקעת כמו האגן אשר היא מלוטשת ולא יחסר המזג הראוי לה להרשם הצורות בה וזה כי זאת המראה בקרוב אליו תראה בו הצורה הפוכה ובהתרחק ממנו תראה בו הצורה ישרה וזה דבר מבואר מן החוש מאלו המראות השורפות כי הם בזה התאר וזה משל נפלא למה שאנחנו בו כאלו יאמר שבתחלה יגיע ממנה הענין הפוך ואחר יתיישר מצורף אל מה שהעיר בהמשילו אותה לאגן הסהר אל העגול והסבוב. ואולם היות הסהר מראה מבואר וזה כי כבר נקראו המראות סהרונים. ואולם אמרו בטנך ערמת חטים הנה דמה מה שהכינה לו לערמת חטים וזה שאע״פ שהקש אשר בו אינו מכוון בעצמו ואינו החטה בכח הצד כמו שהיתה השושנה הפרי בכח או הזרע הנה אמנם יקחו החטה אשר הוא המכוון. וכן הענין במה שהכינה לו מאלו המקרים והמשיגים וזה כי הם אף על פי שאין בהם עצם הדבר אשר יקרו לו הנה הם יד לקחת ממנו עצם הדבר כמו שקדם. ואולם אמרו סוגה בשושנים הוא להעיר על שאלו הקשים כגר נקשרו במה שידרוך אל הדרוש וזה להיותם עצמיים ומיוחדים אל הנושא אשר בו החקירה.
שררך אגן הסהר – הש״י מתרה את אומת ישראל שיהיו צדיקים וחסידים וישובו בתשובה, ואחר שאמר להם שהגלות טוב להם, אמר שררך יהיה כאגן הסהר, ר״ל שיתרחקו מן הניאוף, [כאומר׳]⁠1 ואונו בשרירי בטנו. אמר שיהיה נשמר כמו אגן הסהר, שהיא הלבנה, שהיא מצבא השמים ואין לה יצר הרע, ולזה אמר אל יחסר המזג. ר״ל שלא תהיה נדלקת בניאוף, אבל תהיה ממוזגת, כמו שאומרים ביין מזוג, כן אמר שלא יחסר המזיגה, אבל שימזג2 היצר הרע3:
בטנך ערימת חטים – ר״ל אבל יהיה בטנך, ר״ל פרי בטנך כערימת חטים, שלא יהיה בו שום דופי וערבוב, ויהיה סוגה בשושנים, שתהיה מכוסה בשושני׳, במדות ובמנהגים טובים, ובשמירת התורה והמצות:
1. בכ״י: כאומר. באיוב מ׳ ט״ז.
2. שֶיִמָּזֵג.
3. יש לפרש ע״פ הגמרא בסוטה ובסנהדרין: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וברמב״ם דעות א׳: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, וכו׳.
ואחר השרר ואמר שררך אגן הסהר – לומר כי היא ביופיה דומה לעגול הלבנה במלואה אבל שלא יחסר המזג כמוה. ואח״כ כללות הבטן. ואמר בטנך ערמת וגו׳ סוגה וגו׳. בגדי השני אשר עליה חונים סביב בטנה.
שררך וכן על זה הענין אמר כי התאוות הבשריות אשר לחוש המשוש אם למאכל ואם למשגל יהיה שררך כאגן הסהר אשר אין לו התלהבות חום תאוה יתרה אבל יטה אל הקרירות ועם כל זה אל יחסר הראוי והנאות לפרנסת החי ולכח ההולדה אבל בזה האופן תפרה ותרבה מאוד כל בניה יהיו למודי ה׳ ברוח דעת ויראה לא כמו עד עתה כי כרובם כן חטאו לי (הושע ד׳) והוא אמרו בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים כי בני בטנה יהיו בלתי בעלי מספר כערמת החטים אשר הגרעינים שבה לא יבאו לחשבון לרבויים. כן כלם יהיו צדיקים וטובים בלי שום תערובת מיתר התבואות גם יהיו נגדרים ומוקפים מתקנות וסייגים לבלתי עבור מן היושר והצניעות כערמת הסוגה בשושנים. ואלה הד׳ דברים כלן יתחדשו לעתיד לתקון חמרם וטבעם כמו שאמר והוא הדבר בעינו הבטיחו הנביא ישעיה (ס״ה) בסוף נבואותיו כשאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב. ונאמר כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלם גילה עמה משוש ונאמר (שם) לא יהיה משם עוד עול ימים. וסיים (שם) לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה׳ המה וצאצאיהם אתם. יבאר כי כל ההצלחות ההמה ימשכו ויותמדו להם אז להטיב זרעם ולתקן צאצאיהם משרש טבעם ומזגם וכמו שאמר הנביא זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו. לא ירעו ולא ישחיתו. ואחר שזכר התארים חדשים תראה באותם שנמצאו לה ראשונה כי באמת היא אז עולה עמו ואינו יורדת. ונמשך לסדר אבריה.
{הסהר והירח ביצירת הליחות}
שררך – אמר כי טבורה אשר לירכה הם דמות גלגל הירח המקיף על גבנינות היסוד הרביעי כנודע, וזהו שררך אגן הסהר גם לא יחסר מהשגתה, כי באמצעות הסהר תתחדש ביסודות ההמזגה והליחות הצריך להמציא מצואיה, אשר נאמר עליהם ׳וממגד גרש ירחים׳ (דברים לג, יד). גם כחה של לבנה נמזג בכח החמה והמזלות עד שכחה הממוזג הלזה ימשך מה שאמר בטנך ערמת חטים, כי ודאי אין הבטן דבר זולת הדבור, כי המקום אחד, אך אמר כי בכחה זה, בטן הסהר ישפיע ערמות חטים. אבל מעורבים בכח הנבדל המניע הגלגל אשר נקרא שמו למעלה בשם שושנים, שנאמר ׳שפתותיו שושנים׳ (לעיל ה, יג), וזהו סוגה בשושנים:
שררך. סנהדרי גדולה היושבים על טבור הארץ בלשכת הגזית1, אגן הסהר, כחצי גורן עגולה2, ובידם להסיר כל מחלוקת3: אל יחסר המזג. הכרעתם בין החולקים אל נא תחסר ביניכם בני בבל4, כי אמנם עתה5, בטנך, תופשי התורה שהם כמו ׳בטנך׳ שממנו מזון ורוח חיים לשאר הגוף6, הוא כמו ערמת חיטים סוגה בשושנים, שאין שם7 דבר מחזיקם להיות לאחדים8, אלא ערמות ערמות9, עד היות תורה כשתי תורות10:
1. ׳שררך׳ פירושו טיבורך (רש״י, אבע״ז), ואמרו בסנהדרין (לז.) ׳שררך - זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך, שהיא יושבת בטיבורו של עולם׳, ופירש רש״י שבית המקדש באמצע של עולם, וביד רמ״ה כתב ׳ולפי שטיבורו של אדם באמצעיתו, נקרא אמצעו של דבר טבור׳. ובשהש״ר: ׳שררך אלו סנהדרין, מה תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטיבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם׳. והוא דומה לפירושו של רבינו בסמוך על ׳בטנך׳.
2. במשנה בסנהדרין (לו:) ׳סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה׳, ובגמרא שם איתא: ׳מנא הני מילי, אמר רבי אחא בר חנינא, דאמר קרא שררך אגן הסהר אל יחסר המזג וגו׳, שררך זו סנהדרין, למה נקרא שמה שררך, שהיא יושבת בטיבורו של עולם, אגן - שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר - שהיא דומה לסהר׳. ופירש רש״י, סהר עגול הוא. אך אבע״ז מפרש ׳אגן - כלי עגול׳, ואילו ׳סהר׳ היינו כדמות ירח, ונראה שמזה למד שמדובר בחצי עיגול, כמו הירח כשהוא חסר, וכ״כ המהרש״א שם ׳ואמר שהיא דומה לסהר שעל הרוב אין עיגולה של הלבנה שלם רק חצי עגול, וכן יושבין סנהדרין׳. ובהמשך הפסוק מפרש רבינו שלכן סנהדרין נמשלה ל׳גורן׳, כי הגורן מאחד את התבואה הנתונה בו ומונע ממנה להתפשט אנה ואנה, ועל זה הדרך קיום הסנהדרין מונע שהתורה תתפשט לכמה תורות, על ידי שמכריעה במחלוקות.
3. זו מעלה נוספת שאמרו הנביאים לישראל שישיגו אם ישמעו בקולם לעלות לארץ ישראל, כי שם ישבו סנהדרין, ויפשטו כל המחלוקות, וזו גם תשובה למה שטענו ישראל מה יוסיף להם על קבלת התורה מסיני, כי ללא הסנהדרין נעשתה התורה כשתי תורות מרוב ספקות ואי-ידיעות, הרי שחסר בשלימות קבלת התורה. וראה מש״כ במאמר ׳וקמת ועלית׳.
4. הכרעתם ההלכתית של הסנהדרין, שאם ישארו בבבל תחסר להם הכרעה זו ולא יוכלו לדעת איך ההלכה. וההכרעה נקראת ׳מזג׳, שכן בכך נעשה העניין ממוזג. ובגמרא שם ׳אל יחסר המזג - שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה - יוצא, ואם לאו - אינו יוצא׳, ופירש רש״י ׳אל יחסר המזג - אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג׳, ובשהש״ר: ׳אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה, דבר אחר, אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין מופלא שלה, דבר אחר אל יחסר המזג, אל תחסר סנהדרין זה שהוא ממזג לה את ההלכה, כההיא דתנינן תמן מזג שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני׳. והיינו זה שהוא מכריע ביניהם. וכעי״ז פירש רש״י ׳אל יחסר המזג - לא יכלה משם משקה, רוצה לומר לא יכלה ולא יפסוק משם שום דבר הוראה׳.
5. שאתם בבבל ללא סנהדרין.
6. בסנהדרין שם ׳בטנך ערמת חטים, מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה - אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן׳, וכתב המהרש״א ׳דימה אותן לחטין שהכל צריכין להם בכל ריב שבכל בית דין, על דרך הכל צריכין למרי חטייא׳. וכ״כ רש״י כאן ׳בטנך ערמת חטים - שהכל צריכין לה׳, וראה תרגום. אך לדעתם הכוונה לסנהדרין, ואילו רבינו מפרש על תופשי התורה שבבבל שלא הסכימו לעלות לארץ ישראל. ומפרש שכמו שבטנו של אדם הוא המעכל את המזון וממנו ניזון האדם וחי, כמו כן תופשי התורה הם המחיים את כל האומה, ולדעתו ׳ערימת חיטים׳ אינו לשבח, אלא כל השבח כלול ב׳בטנך׳, ואילו ׳ערימת חיטים׳ הוא לגנאי, כפי שיבואר.
7. סביב לערמה.
8. ע״פ לשה״כ ביחזקאל (לז יז) ׳והיו לאחדים בידך׳.
9. ׳סוגה׳ הוא גדר, כמו בדברי חכמינו סייג׳ (אבע״ז), ולעומת הסנהדרין הנמשל ׳לגורן׳, שכותליו מחזיקים את תוכנו ביחד ומונעים ממנו להתפזר, ערימות החיטים אינם נתונים בתוך מחיצות, שאז היה מתמלא והקירות היו מחזיקים את הכל ביחד, ואין סביבו מחיצות אלא גדר של שושנים, ולכן אינו נשאר ביחד, אלא הוא מפוזר ערמות ערמות.
10. ע״פ סוטה (מז:) ׳רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות׳. ובסנהדרין (פח:) ׳תניא, אמר רבי יוסי, מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית וכו׳, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים וכו׳, נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין, רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין – טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות׳. הרי שאם יעלו לארץ ישראל, יהיה הסנהדרין כמו ׳גורן׳ שהוא מחזיק בתוכו הכל ביחד, שלא תיפרד לשתי תורות, שמכריעים המחלוקות, ולעומת ׳אגן הסהר׳ שהיה אם היו עולים, שהסנדרין תהיה כגורן, עכשיו יש רק ׳ערמות׳ מפוזרות.
שררך. השי״ן בקמץ חטוף כמ״ש בירמיה ה׳ על ישדדם וזה ג״כ בא שלם ונקוד ע״ד החסר כמו רפאות תהי לשרך משלי ג׳ וכן לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳) שהדגש ברי״ש לחסרון אות הכפל וכן כתב הראב״ע בספר מאזני לשון הקדש דף רי״ז ועיין מ״ש במזמור ט׳ על חננני.
שררך – הוא הטבור כמו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז).
אגן – מזרק וכן וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳).
הסהר – תרגום של ירח הוא סיהרא.
המזג – עניינו יין המעורב במים, וזה הלשון ידוע בדברי רז״ל.
ערמת – אגודת שבלים וכן סלוה כמו ערמים (ירמיהו נ׳:כ״ו).
סוגה – מלשון סייג וגדר ובמשנה מסורת סייג לתורה (משנה אבות א׳:ג׳).
שררך – טבורך יהיה עגול כאגן העגול כדמות הירח.
אל יחסר המזג – לפי שהטבור הוא מקום רב הלחות השרשי המזין את הגוף, לכן אמר שלא תחסר בו הלחות, והרי הוא כאגן הזה שלא יחסר בו יין מזוג והנמשל הוא על ההשפעה המסבבת ובאה שלא תופסק בשום זמן. ובא הרמז בשרר, כי דרך בו בא הזנת הולד במעי אמו.
בטנך ערמת חטים – בטנך יהיה יפה ומריח כאגודת שבלי החטים הנגדרת בשושנים המעלים ריח טוב והנמשל הוא לומר פרי בטנך יתרבו כגרעיני ערמת חטים, וכולם יהיו גדורים בגדרים נחמדים והגונים לבל יכשלו בדבר איסור.
משל:
שררך – דומה כאגן הסהר המכיל המשקים בתוכו. ורגיל לשתות יין לרויה ראי נא שאל יחסר המזג, כי בבית הרועה העני לא ימזגו לך יין לרויה. בטנך. שיעור הכתוב בטנך (אל יחסר) ערמת חטים את סוגה בשושנים. כי בבית המלך יש לך ערמות חטים למלא בטן. מה שלא יהיה לך בבית הרועה העני.
מליצה:
שררך – והנה כח הזן יחלק לאכילה ולשתיה שע״י ניזון הגוף. אומרים אליה. הנה שררך דומה כאגן הסהר שהוא תמיד מלא משקים. ומשלח מעינותיו בנחלים אל כל אברי הגוף. ראי נא לבל יחסר המזג כי עם המות תשבר הכד על המבוע, ותפסק המזיגה הזאת, ותהיה הכלי היפה שהוא האגן המוכן לקבל המשקים לבטלה. וכן בטנך אשר היא סוגה בשושנים, בכמה פרחים יפים המוכנים לקבל המזון ולטחנו ולהפיץ זיכוך הדם אל הכלים המבשלים והמחלקים לכל תעלות הגוף, ראו נא [בל יחסר] ערמת חטים, כי אחר המות לא יתנו עוד החטים אל הרחים לטחון. ובטלו הטוחנות בשפל קול הטחנה.
שררך – פירשוהו להוראת טבור, ואז אל יחסר המזג חוזר לאגן הסהר, מזרק עגול (וישם באגנות, סוף פרשת משפטים, וסיהרא תרגומו של ירח; ויש להניח שהוא מלשון בשרירי בטנו (איוב מ׳:ט״ז), ושם מורה איברי ההולדה, והוא מלשון שריר בלשון ארמי שענינו קשה ונצב, ואז אל יחסר המזג חוזר לשרר, וענינו מבונה מעצמו ואין להוציאו בדברים, וגם מלת אַל במקום לא על מקומה תבוא.
סוגה – שעשו לה סייג בנטעי שושנים עם קוציהם; יפיך כ״כ גדול עד כי מטיל יראת הכבוד עליך.
שררך אגן הסהר – שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו סנהדרין שררך, מה תנוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו,⁠1 כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, אגן הסהר – אדרא דזהרא [זה לשכת הגזית].⁠2 (שם)
שררך אגן הסהר וגו׳ – שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו שררך, לפי שהיא יושבת בטבורו של עולם,⁠3 אגן – שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר – שהיא דומה לסהר,⁠4 אל יחסר המזג [אל יחסרון סנהדרין מעשרים ושלשה] לפיכך היה אחד מהם צריך לצאת [לדבר הרשות] רואה אם נשתיירו שם כ״ג יוצא ואם לאו אינו יוצא, בטנך ערמת חטים, מה ערמת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן.⁠5 (סנהדרין ל״ז.)
אל יחסר המזג – שררך אלו סנהדרין,⁠6 אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין ממופלא שבה,⁠7 דבר אחר אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין מזה שהוא ממזג את ההלכה.⁠8 (מ״ר)
אל יחסר המזג – דבר אחר אל יחסר המזג – לא נחסר מזגא דעלמא, כמש״נ (תהלים כ״ג) ה׳ רועי לא אחסר.⁠9 (שם)
בטנך ערמת חטים – זו תורת כהנים, מה כרס זו הלב מכאן והכרעים מכאן והיא באמצע / כך תו״כ שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע [והוא] ערמת חטים – ערמה של חטאים.⁠10 (שם)
ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סדוקה כך ישראל סדוקה מילתן.⁠11 (שם)
ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סופגת12 כך ישראל סופגין נכסיהון של אוה״ע כמש״נ ואכלת את כל העמים וגו׳ וכתיב (ישעיהו ס״א) חיל גוים תאכלו.⁠13 (שם)
ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו פסולת שלהם נמדדות עמהן14 כך ישראל כתיב בהו מחוטב עציך עד שואב מימך.⁠15 (שם)
ערמת חטים – נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו כשהן יוצאין לזרע אין יוצאין אלא במנין,⁠16 וכשהם נכנסין אל הגורן אין נכנסין אלא במנין, כך ישראל כשירדו למצרים ירדו במנין כמש״נ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשעלו עלו ג״כ במנין כמש״נ (פ׳ בא) כשש מאות אלף רגלי. (שם)
ערמת חטים – התבן והמוץ והקש היו מדיינין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה, אמרה להם החטה, המתינו עד שנבא הגורן ואנו יודעין בשל מי נזרעה, כשנכנסין לגורן בא בעה״ב לזרותה, הלך לו המוץ לרוח, נטל התבן והשליכו לארץ, הקש ושרפו, נטל את החטין ועשה אותן כרי, כך אוה״ע אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל, המתינו עד שיבא היום של הקב״ה ואנו יודעין בשל מי נברא, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג׳) כי הנה היום בא בוער כתנור וכתיב (ישעיהו מ״א) תזרם ורוח תשאם, אבל ישראל נאמר בהם ואתה תגל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל, [הוי בטנך ערמת חטים]. (שם)
ערמת חטים – והלא של אסטרובלין17 יפה משל חטים, אלא אפשר לעולם בלא אסטרובלין ואי אפשר לעולם בלא חטים.⁠18 (שם)
סוגה בשושנים – אמר ליה ההוא צדוקי לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה, התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהם פרצות.⁠19 (סנהדרין ל״ז.)
סוגה בשושנים – אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים [ואע״פ כן סיגים המה], הרי שנשא אדם אשה ובא להזקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי הוא פורש מיד, מי גרם לו שיפרוש, איזה כותל או עמוד ברזל או נחש נשכו או עקרב עקצו, אלא דברי תורה שרכין כשושנה שנאמר בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.⁠20 (מ״ר)
1. כן היא הוראת השם שרר, וכמו לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז ד׳) בהולדו, ובמעי אמו פיו סתום וכל חיותו באה לו מטבורו בהשפעת אמו כידוע.
2. שמאיר לכל ישראל, ודריש אגן הסהר על לשכת הגזית על שם שכך היתה מושב הסנהדרין כחצי גורן עגולה שהוא כחצי הירת בתחלת חדושה.
3. על דרך הכתוב יורדים מעם טבור הארץ (שופטים ט׳ ל״ז), וביהמ״ק הוא בגבהו של עולם, ומקום הסנהדרין הוא בלשכת הגזית סמוך למזבח, כמבואר לפנינו בתו״ת ר״פ משפטים, ועיין לקמן אות מ״ח בדרשה אפך כמגדל הלבנון.
4. שעגול הוא, ובערך כזה היתה מושב הסנהדרין כמשכ״ל אות כ״ה, ויתכן דעל יסוד דרשה זו דרשו במ״ר (קהלת י״ב) והירח אלו סנהדרין שנא׳ כירח יכון עולם.
5. אולי הכונה שכל אחד מישראל צריך להלכותיהם, וע״ד מה שאמרו רז״ל הכל צריכין למרא דחיטי, ויתבאר מאד הדמיון לערמת חטים.
6. כמש״כ לעיל אות כ״ד.
7. כי לבד מספר ע״א סנהדרין יש עוד אחד מופלא על כולם כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ׳ בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש. יעוי״ש בארוכה.
8. יתכן דמכוין שלא יהיו סנהדרין בלא אחד מכריע והיינו שלא יהיו במספר זיווגי, וזהו כדי שאם יהיו מחולקים בדעות יהיה אחד מכריע לרוב ויקויים אחרי רבים להטות, וכמבואר אצלנו בתורה תמימה פרשה משפטים בפ׳ הנזכר.
9. ר״ל לא נחסר מזגא דעלמא, זה הקב״ה הזן ומפרנס לכל הברואים ע״י מזיגת ועירוב הכחות והיסודות של כל בריה, שזה צריך לזה וזה לזה, ולכן כולם מתפרנסים, וממילא מתקיים העולם.
10. שרוב חייבי כריתות שהעובר עליהן בשוגג מביא חטאת כתובים בתו״כ. ועל אדות דמיון הספר תורת כהנים לאברי הבטן, עיין מה שדרשו חז״ל ומה שכתבנו לעיל פרשה ה׳ בפסוק מעיו עשת שן אות ס״ה.
11. בקרימת עור הפריעה.
12. ר״ל שואבת בקרבה המים כספוג.
13. פשוט דמוסב על העמים הפראים בימים קדמונים שלא היה כל דין ומשפט וחקי אזרח בחברה ומדינה והיו חובלים ומשחיתים כפריצי חיות, והם אינם בכלל מין האדם, וכמו שביארנו בארוכה בענין קרוב לזה בתו״ת פ׳ משפטים בפ׳ וכי יגח שור איש את שור רעהו, ובר״פ ברכה, יעוי״ש בארוכה.
14. רומז למ״ש בב״ב צ״ד א׳ שהלוקח חטים צריך לקבל רובע הקב טינופת, והיינו שהפסולת נמדדת עמהם.
15. ר״ל שנמנין יחד עם הנכבדים שבאומה, כמו הכא בענין בר״פ נצבים דפתח ראשיכם שבטיכם זקניכם וסיים מחוטב עציך עד שואב מימך.
16. לראות כמה כורין הוא זורע.
17. מין פרי ארז הנאכל ויש בו זרעונין הרבה.
18. נראה דחסר כאן סיום הענין כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, וישראל נמשלו לחטין, כמבואר בדרשות הקודמות.
19. ר״ל אפי׳ רק גדר קל כשושנה, והיינו אפי׳ רק באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הן נפרשין מן העבירה, ואין צריך גדר של אבנים להפרידן, וע״ע בדרשה הבאה.
20. הפי׳ כשושנה אדומה ראיתי כנוי לטפת דם נדה, ומה שאמר אלו דברי תורה שרכין כשושנה, הפי׳ הוא שהם קלים לפרוץ ולעבור עליהם כמו גדר של שושנים, שהבחירה היא ביד האדם, וכפי הנראה מפרש סוגה מלשון נסוג אחור, ור״ל סוגה בשושנים, ע״י טפת דם כשושנה הוא נסוג אחור ופורש ממנה, וגם מפרש סוגה בשושנים בתואר על התורה מלשון סיג וגדר של שושנים כמש״כ, וע״ע בדרשה הקודמת.
שָׁרְרֵךְ – הטבור שלך1 אַגַּן – כמזרק עגול כדמות2 הַסַּהַר – הירח3, ולפי שהטבור הוא מקום רב הלחות המזין את הגוף, לכן אמר לה4 אַל יֶחְסַר בטבורך לחות כאגן הזה שלא יחסר בו5 הַמָּזֶג – היין המזוג6, בִּטְנֵךְ יפה ומריחה כמו7 עֲרֵמַת – אגודת שיבולי8 חִטִּים שכולם צריכים להם9, אשר היא סוּגָה – גדורה ומסוייגת10 בַּשּׁוֹשַׁנִּים – בגדר שושנים11 המעלים ריח טוב12:
1. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון.
2. מצודת דוד. ורש״י ביאר כאגן של מים צלולים שרוחצים בהם והוא עגול ועשוי מאבני שיש ובלשון ערבי קרוי ״סהר״, ועל שם שהטבור כמין נקב עגול המשילו באוגן עגול, רש״י. ואבן עזרא ביאר כלי עגול.
3. אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. שם.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר המשקה.
7. מצודת דוד.
8. שם.
9. רש״י.
10. שם. והוא מלשון סייג וגדר, מצודת ציון.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. מצודת דוד. והנמשל, ההשפעה המסבבת ובאה שלא תופסק בשום זמן, ובא הרמז בטבור כי דרכו באה הזנת הולד במעי אמו, וכאילו הוא אומר פרי בטנך יתרבו כגרעיני ערמת חטים, וכולם יהיו גדורים בגדרים נחמדים והגונים לבל יכשלו בדבר איסור, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהטבור הוא משל ללשכת הגזית היושבת בטבור הארץ שכולם צריכים לה, ומבקש שלא ״יחסר בה המזג״ דהיינו שלא יפסקו משם דברי הוראה. ובמדרש, ״סוגה בשושנים״ גדורה ומסוייגת בגדר שושנים, ודי לה לכנסת ישראל בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס, כמו למשל חתן הנכנס לחופה ומגעגע לחיבת חיתוניו, בא ליזקק לה, אמרה לו ״טיפה כחרדל ראיתי״ הרי הופך פניו לצד אחר, איזה נחש נשכו ואיזה עקרב עקצו?! או הרי שהוא עובר בדרך ראה בִּכּוּרוֹת בראשי תאנים, פשט ידו ליטול, אמרו לו ״של ישראל הן״, והוא מושך ידו בשביל הגזל, זהו ״סוגה בשושנים״, רש״י, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״שררך״ אלו סנהדרין, מה תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, ״אל יחסר המזג״ אל תחסר סנהדרין שהוא ממזג לה את ההלכה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תׇּאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה׃
Your two breasts are like two fawns, twins of a gazelle.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תְּרֵין פָּרִיקַיִךְ דַּעֲתִידִין לְמִפְרְקִיךְ מָשִׁיחַ בַּר דָּוִד וּמָשִׁיחַ בַּר אֶפְרַיִם דָּמְיָן לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּנֵי יוֹכֶבֶד דִּמְתִילִין לִתְרֵין אוּרְזֵילִין תְּיוֹמֵי טָבְיָא.
כלא ת׳דיאך, ככלא ג׳פרין תאמי צ׳ביה.
שני שדיך כמו שני עפרים ביחד, תאומי צביה.
ורמז בשני שדיך לחגי וזכריה.
שני שדייך – שני הלוחות.
דבר אחר: מלך וכהן גדול.
Your two breasts – The two Tablets.
Another explanation, the king and the kohein gadol.⁠1
1. Alternatively, the two redeemers, Moshiach Ben Dovid and Moshiach Ben Ephrayim. (Targum)
שני שדיך כשני עפרים – הם מלך המשיח וכהן צדק שהם אוהבים זה את זה כשם שהתאומים של צביה שה מושך דודו וזה מושך דודו. כך זה מקבל מלכות וזה מקבל כהונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

שני שדיך – התורות.
Thy two breasts. The laws.
שני שדיך – שתי תורות.
שני שדייך כשני עפרים – מבואר למעלה (מיוחס לר״י קרא שיר השירים ד׳:ה׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שני שדיך התורה, מילותיה ופירושיה, זה העובר במסורת וזה שנלמד על פי כללי ההיסק באמצעות השכל.
תאמי צביה אע״פ שהם שניים הם תאומים ויוצאים משורש אחד.
שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה – כבר קדם פירושו והנה לא זכר בכאן הרועים בשושנים לפי שאין מה שתשיג באמצעות החושים מאלו הדברים דומה לשושנים כי אין העצם במקרים והמשיגים בכח על צד מה שבשושנה יהיה הפרי והזרע בכח כמו שקדם.
שני שדיך כשני עפרים – זכר לה עתה הב׳ בתי מקדשות שנחרבו, ר״ל, הוי נזכרת ושובי בתשובה, כי שני שדיך הלכו להם ונחרבו ממך, כשני עפרים תאמי צבייה:
ואחרי אשר שבחה באברים הנסתרים שהורגל גלויים אצלו עתה מחדש גמר שבחה והמשיכו לפי דרכו במה ששבחה בתחלה ואמר שני שדייך וגו׳. אבל לא אמר הרועים בשושנים לפי שכבר הותרו אצלו לגמרי.
ולזה זכר תחלה השדים שהזכיר בקלוס הא׳ עתה באחרון ואמר: שני שדיך כי שני הנשיאים המניקים אותה והרועים את גדיותיה דעה והשכל והם ב׳ בתי המלכות והכהונה יחזרו לישנם כמו שאמר יחזקאל (מ״ד) והכהנים הלוים וכו׳. אמנם לא אמר הרועים בשושנים כמו שאמר בראשונה לרמוז אל מה שאמר הנביא (ירמיהו ל״א) על ימים ההם ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו׳ לאמר דעו את ה׳ כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ולזה אמר כי אם שדיה יועילו לה אל שאר הלמודים המעשיים אבל לענין הדעת את ה׳ הם למודי ה׳ לבד ואז ימשך זה אל שלמות טבעה ושרשה אשר קדם זכרו ומזה הטעם עצמו לא זכר שפתותיך ומדברך כי המה הנביאים המרבים להוכיח. גם השמיט שניה כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳):
{המאורות והשפעתם על הארץ}
שני – פה רמז אל חבור שני המאורות אשר נבראו כשני תאומים, כמאמר ׳ויברא אלהים את שני המאורות הגדולים׳ (בראשית א, טז), ומקבלים דין מן דין, כי הם כזכר ונקבה כנודע, ומשניהם יצא פרי ותולדות הארץ, כמו שנאמר ׳וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים׳ (דברים לג, יד):
שני שדייך. נשיא ואב בית דין1: כשני עפרים. הנלחמים תמיד2, ׳יוסי בן יועזר אומר לסמוך ויוסי בן יוחנן אומר שלא לסמוך׳ וכו׳ במשנה3 (משנה חגיגה ב׳:ב׳), הראשונים נשיאים, והשניים להם אבות בית דין4, וכל זה אפשר התיקון אם תהיו כולכם בארץ ישראל ותשרה בה שכינת האל יתעלה5:
1. לעיל (ד ה) גם כתוב ׳שני שדייך׳, ופירש רבינו ששם מדובר בתקופת השופטים והנביאים שלפני דוד המלך, והכוונה לשופט וכהן גדול, ואילו כאן פירש על מנהיגי הדור בתקופת בית שני, שהם הנשיא ואב בית הדין. ורש״י פירש כאן ׳מלך וכהן גדול׳.
2. כן פירש לעיל (ד ה) על פסוק דומה, וראה מה שצויין שם. אך בלקח טוב: ׳שני שדיך כשני עפרים - הם מלך המשיח וכהן צדק שהם אוהבים זה את זה, כשם שהתאומים של צביה זה מושך דדו וזה מושך דדו, כך זה מקבל מלכות וזה מקבל כהונה׳.
3. כלומר וכל המשך המשנה, שם נזכרו כל ה׳זוגות׳ ששימשו בימי בית שני.
4. שם מבואר שהזוגות נחלקו דור אחר דור במחלוקת אם מותר לקיים מצות סמיכה על הקרבנות ביום טוב או לא: ׳יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך, הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי, שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך, הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין׳. וראה רש״י שם. וראה מדרש שה״ש (ורטהיימר): ׳שני שדיך - אלו הזוגות שעמדו לישראל מיוסי ויוסי עד הלל ושמאי, כשני עפרים תאומי צביה, אעפ״י שזה נשיא וזה אב בית דין, לא נתגאו זה על זה׳. הרי שפירש כרבינו אך להיפך, ש׳כעפרים׳ הוא לשבח ולא לגנאי.
5. כי שם לא יהיו מחלוקות כיון שיהיה הסנהדרין במקומו להכריע. וגם הכרעת הסנהדרין תלויה בהשראת השכינה, וכמו שכתב אברבנאל בדברים (יז) עה״פ ׳וקמת ועלית׳: ׳שמושב הסנהדרין היה מושפע מהש״י ברוח עליון, ולכן היו ע״א כמספר ע׳ זקנים עם משה רבינו ע״ה, להורות שהיה חל עליהם רוח משה רבינו ע״ה ורוח אותם הזקנים המתנבאים בהנהגת העם, ולהורות על זה גם כן היה מושבם בבית המקדש בלשכת הגזית להורות, כדי שהשכינה השורה בבית האלקים תהיה עמהם, וכמו שארז״ל בפרק דיני ממונות ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳ - מלמד שהמקום גורם, ולהיות השכינה עמהם נקראו אלקים, כמו שנאמר אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט, והיה זה לפי שהמשפטים התוריים אין הכוונה בהם בלבד לתקן הישוב המדיני, אבל היה זה התכלית העצמיי בהם כדי שיחול השפע האלוקי באומתנו׳. ולפי זה נראה שמה שהתחילו המחלוקות בעוד הסנהדרין קיים היה מפני שחסרה מהם השראת השכינה. ובזה הוכיח את יושבי בבל שלא עלו, וגרמו לכך שנעשתה תורה כשתי תורות, כמו שביאר בפסוק הקודם.
עפרים – כן יקראו ילדי הצבי והאיל.
שני שדיך – דדיך ישוו זה עם זה, והמה יהיו כשני ילדי צביה שנולדו תאומים שהמה בשווי גמור והנמשל הוא על המלך וכהן גדול המיניקים ומשפיעים, טובת המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו. ואמר שישוו בגדולה ויהיו מסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים.
משל:
שני שדיך – הם דומים כשני עפרים במקום הצבי והיופי ר״ל בחדרי משכיות המלך ששם כל חמדה. לא בבית הרועה.
מליצה:
שני שדיך – אחר שחשב החלק התחתון שהם כלי הנפש הצומחות, מזכירים החסרון. שיגיע באסיפתה אל עמה, בכלי הנפש החיונית שמשכנם מן החזה ולמעלה עד הראש. הנה שני שדיך שהם הכח הכעסני והכח התאווני ששניהם תאמי צביה, ר״ל שהם תולדות הכח המתעורר (כנ״ל ד׳:ה׳). הם דומים כשני עפרים, אבל רק אם הם תאמי צביה בעולם החמרי, שאז יתעורר המתעורר אל היופי והתאוה, והכעסני אל הקנאה והנקמה וכדומה, לא כן אם תסתלק מן העולם הזה ינאץ השקד ותפר האביונה.
שני שדיך – כפול ונדרש לעיל פרשה ד׳ פסוק ה׳.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ שווים זה לזה וְהֵמָּה1 כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי – תאומים, ילדי2 צְבִיָּה3:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. הם ילדי העופר והאיל, מצודת ציון. והנמשל, המלך והכהן גדול המיניקים ומשפיעים, טובת המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו, ואמר שישוו בגדולה ויהיו מסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, רש״י, מצודת דוד.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל⁠־שַׁ֙עַר֙ בַּת⁠־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק׃
Your neck is like a tower of ivory, your eyes like the pools in Heshbon, by the gate of Bath-rabbim. Your nose is like the tower of Lebanon which looks toward Damascus.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְאָב בֵּית דִּינָא דְּדָאֵין דִּינֵיךְ חַסִּין עַל עַמָּא לְכַפָּתָא יָתְהוֹן וּלְמִנְגַד מַן דְּאִתְחַיַּב בְּדִינָא לְנִגְדָא כִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא דַּעֲבַד מִגְדְּלָא דְּשֵׁן דְּפִיל וּכְבַשׁ יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאַהְדַּר יָתְהוֹן לְמָרֵי עָלְמָא וְסָפְרַיִךְ מָלְיָן חָכְמְתָא כִּפְרַקְטִינִין דְּמַיָּא וְיָדְעִין לְמִמְנֵי חוּשְׁבָּנֵי עִבּוּרִין וּמְעַבְּרִין שְׁנִין וְקָבְעִין רֵישֵׁי יַרְחִין וְרֵישֵׁי שְׁנִין בִּתְרַע בֵּית סַנְהֶדְּרִין רַבָּא וְרַב בֵּית בָּא לְבֵית יְהוּדָה דָּמֵי לְדָוִד מַלְכָּא דִּבְנָא מְצָדְתָא דְּצִיּוֹן דְּמִתְקְרִי מִגְדְּלָא דְּלִבְנָן דְּכָל מַן דִּיקוּם עֲלוֹהִי יְכִיל לְמִמְנֵי כָּל מִגְדְּלִין דִי בְדַמָּשֶׂק.
[א] צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן – כְּתִיב: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ (בראשית ל״ג:ד׳), כֻּלּוֹ נָקוּד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ מוֹצֵא הַכְּתָב רָבֶה עַל הַנְקֻדָּה אַתְּ תָּפֵישׂ אֶת הַכְּתָב וּמַנִּיחַ הַנְּקֻדָּה, נְקֻדָּה רָבָה עַל הַכְּתָב אַתְּ תָּפֵישׂ הַנְּקֻדָּה וּמַנִּיחַ אֶת הַכְּתָב, בְּרַם הָכָא לֹא כְתָב רָבֶה עַל הַנְּקֻדָּה וְלֹא נְקֻדָּה רָבָה עַל הַכְּתָב, אֶלָּא כֻּלּוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ נָקוּד עָלָיו, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁל שַׁיִּשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְנָמַסּוּ כַּדּוֹנָג, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּבְכּוּ, אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה (שמות ב׳:ט״ו), וְכִי יֵשׁ אָדָם יָכוֹל לִבְרוֹחַ מִן הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְנִדּוֹן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְחִיְּבוּ לְהַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ, אָמַר רַבִּי אֶבְיָתָר נִתְּזָה הַחֶרֶב מִצַּוָּארוֹ שֶׁל משֶׁה וְהִתִּיזָה צַוָּארוֹ שֶׁל קוֹסְטֵנָר הָרָשָׁע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה (שמות י״ח:ד׳), אוֹתִי הִצִּיל וְלַקּוֹסְטֵנָר לֹא הִצִּיל. רַבִּי בּוֹן הַוֵּי קָרֵי עֲלֵיהּ: צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו (משלי י״א:ח׳).
אָמַר ר׳ בֶּרֶכְיָה: כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע (משלי כ״א:י״ח). בַּר קַפָּרָא אָמַר מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְתָפְשׂוּ אֶת הַמַּלְאָךְ וְהִנִּיחוּ אֶת משֶׁה וּבָרַח. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל אִיסְקוֹלִין שֶׁל פַּרְעֹה נַעֲשׂוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֶן אִלְמִין, מֵהֶן חֵרְשִׁין, מֵהֶן סֻמִּין, מֵהֶן חִגְּרִין, אוֹמְרִין לָאִלְמִין אֵיכָן הוּא משֶׁה, וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים, וְלַסֻּמִּין וְלֹא הָיוּ רוֹאִים, וְלַחֵרְשִׁין וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים, וְלָחִגְּרִים וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִּקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה׳ (שמות ד׳:י״א), הֲלָא אֲנָא הוּא דַּעֲבַד כָּל אִילֵּין, וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳).
[ב] עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן – עֵינַיִךְ אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שֶׁהֵם עֵינַיִם לָעֵדָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה (במדבר ט״ו:כ״ד), מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וְכֻלָּן הוֹלְכִין אַחַר הָעֵינַיִם, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶן. בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, מִילֵי דְּחוּשְׁבָּן, שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין, עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, זוֹ הַהֲלָכָה שֶׁיּוֹצְאָה מִבֵּית שַׁעַר וּמְרַוַּחַת לָרַבִּים. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אוֹמֵר שִׁכֵּן: לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים (שמות כ״ג:ב׳).
[ג] אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָה הָאַף הַזֶּה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. מָה הָאַף הַזֶּה רֹב תַּכְשִׁיטִין תְּלוּיִין עָלָיו, כָּךְ כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת מִיַּעֲקֹב. כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (דברים ג׳:כ״ה). רַבִּי טַבְיוֹמֵי אָמַר שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשֶּׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיהו א׳:י״ח). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר שֶׁכָּל הַלְּבָבוֹת שְׂמֵחוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מ״ח:ג׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֵׁם: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט׳:ג׳). צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד שַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשָּׂא דְּבַר ה׳ בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ (זכריה ט׳:א׳), מַהוּ חַדְרָךְ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מָקוֹם הוּא שֶׁנִּקְרָא חַדְרָךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲנִי מִדַּמֶּשֶׂק וְיֵשׁ שָׁם מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חַדְרָךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא חַד וְרַךְ, חַד לָאֻמּוֹת וְרַךְ לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר, חַדְרָךְ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לְהַדְרִיךְ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וְכִי דַּמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וַהֲלֹא אֵין מְנוּחָתוֹ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד (תהלים קל״ב:י״ד), אָמַר לוֹ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ עַד שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת לְשַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, עַד דַּמֶּשֶׂק מְנוּחָתוֹ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי יוֹחָנָן: וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ (ירמיהו ל׳:י״ח), כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁקְּצָרָה מִלְּמַטָּה וּרְחָבָה מִלְּמַעְלָה, כָּךְ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי (ישעיהו נ״ד:ג׳), הֲרֵי לָאֹרֶךְ, לָרֹחַב מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ (זכריה י״ד:י׳). רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר עַד שִׁיחַיָה רִיפָע עַד הַיְּקָבִין שֶׁיְּקָבָן מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֲרֵי לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, וּלְמַעְלָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת (יחזקאל מ״א:ז׳), תָּנֵי עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְרַחֵב וְלַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד שֶׁתֹּאמַר: צַר לִי הַמָּקוֹם (ישעיהו מ״ט:כ׳). רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר עֲדַיִן לֹא לָמַדְנוּ שֶׁבַח יְרוּשָׁלַיִם, מֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד שִׁבְחָהּ, מֵחוֹמוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב׳:ט׳).
צוארך כמגדל השן – אלו הסנהדרין.
עיניך ברכות בחשבון – אלו החכמים כשהם מתכנסים לעצה ואין אדם יודע מה הם יועצים והדבר נודע לרבים.
אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק – זה בית יער הלבנון. שהיה אדם עומד בראשו ומונה כמה בתים יש בדמשק.
עיניך ברכות בחשבון – עיניך אלו הזקנים הממונים על הצבור שנאמר והיה אם מעיני העדה, ברכות מה ברכה זו אין אדם יודע מה בתוכה, כך אין אדם יכול לעמוד על דברי חכמים. בחשבון בחשבונות שנגמרין בעצה ובמחשבה, היכן נגמרין, בשער בת רבים בבתי מדרשים.
אפך כמגדל הלבנון – עשיתם את התורה, צופה פני דמשק קוו לאליהו שנאמר לו לך שוב לדרכך מדברה דמשק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.
דבר אחר: עיניך ברכות בחשבון – אלו סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה, ברכות בחשבון שהיו יושבים ומחשבים ל״ו מזכין ול״ה מחייבים זכאי.
על שער בת רבים – ר׳ יהודה בנו של רבי אומר כל הלכה שהיא יוצא לשער זו סנהדרין, בת רבים, כשם שהרבים מוציאין אותה.
ענקך כמגדל אלעאג, עינאך כברך פי חשבון, עלי מחל אלכת׳רה, אנפאכי כמגדל אללבנאן, נאצ׳ר וגה דמשק.
הצוואר שלך כמו מגדל השנהב, העינים שלך כמו בריכות ב״חשבון״ (שם עיר) במקום שיש רבוי, האף שלך כמו מגדל הלבנון מכוון לכיוון דמשק.
ברכות – כברכות.
חשבון – שם מקום על שער בת רבים בכפרים שגרים בהם רבים.
והמשיל את המקדש במגדל השן שהוא הנקרא ״עאג״ מפני שהוא מתקיים יותר מכל מיני העץ. ולפיכך האריך המקדש השני יותר מן הראשון עשר שנים, כי הבית הראשון עמד ת״י שנים והשני ת״כ שנים, ומסייע לזה אמרו גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב ט) כשם שהשן נאה ומשובח.
ומה שתיאר את האומה מינים נאות ובסוף בעינים גדולות לפי שהיו זקני הבית השני חכמים מובהקים וגדולים בתורה והם אנשי כנסת הגדולה, ולפיכך אמר עיניך ברכות בחשבון, והוא שער בת רבים, וכוונתו כאן על מה שנאמר בתורה אחרי רבים להטות (שמות כג ב).
וענין אפך כמגדל הלבנון, אפשר לפרשו על טבריה ואנשיה כיון שהיא כנגד דמשק, ונעימות הלמוד מושכות ללמוד ורבוץ תורה, ואפשר לפרשו על בית תור שהיה בה מלך גדול מלומד בעל הצלחה ושם גדול צדיק. וכבר נמשל הצדק באף שנ׳ רוח אפינו משיח ה׳ (איכה ד כ).
צוארך – ההיכל והמזבח שהם זקופים וגבוהים, ולשכת הגזית גם היא שם, עשויין לחוזק ולמגן כמגדל עוז.
עינייך – כבריכות אשר בחשבון המושכות מים, כך עיניך על שער בת רבים – חכמייך כשהן יושבין בשערי ירושלם,⁠א העיר בת רֳב עם, ועסוקין בחשבון תקופות ומזלות, חכמתם ובינתם לעיני העמים מושכת כבריכת מים.
ועוד יש לפרש: בריכות בחשבון – כמו יונים, ולשון משנה הוא: הלוקח פירותב שובך מפריח בריכה ראשונה. קוֺבֵידְש בלעז.
אפך כמגדל הלבנון – איני יכול לפרשו לשון חוטם, לא לעיניין פשט ולא לעיניין דוגמא, כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל. ואומר אני: אפך – לשון פנים, וזה שהוא אומרו לשון יחיד, ואינו אומר: אפייך, שעל המצח הוא מדבר שהוא עיקר הכרת פנים, כעיניין שנאמר: הכרת פניהם ענתה בם (ישעיהו ג׳:ט׳). ותדע שהרי מקלסה והולך מלמטה למעלה: עינייך בריכות בחשבון ואחריהם המצח. וכן האומות מקלסות: מצחך חזק לעמת מצח (יחזקאל ג׳:ח׳) כל הבאים להתעותך ולפתותך.
כמגדל הלבנון הצופה פני דמשק – ראיתי במדרש: זה בית יער הלבנון שעשה שלמה, שהעומד עליו צופה ומונה כמה בתים יש בדמשק.
דבר אחר: פניך צופות פני דמשק – מצפות לבא ולהגיע שערי ירושלםג עד דמשק, שנאמר: ודמשק מנוחתו (זכריה ט׳:א׳), שעתידה ירושלםד להאריך ולהרחיב עד דמשק.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ירושלים״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5: ״יוני״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1. בכ״י לוצקי 778: ״ירושלים״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1. בכ״י לוצקי 778: ״ירושלים״.
Your neck – The Temple and the altar, which are erect and tall, and the Chamber of Hewn Stone,⁠1 which is also there, made for strength and for a shield, "like an ivory tower.⁠"
Your eyes – Are like pools in Cheshbon, through which water flows, so are your eyes by the gate of the multitudes. Your sages, when they sit at the gates of Yerusholayim, the city of multitudes, and are involved in the calculation חֶשְׁבּוֹן of the seasons and the signs of the constellations, their wisdom and understanding in the eyes of the nations flow like pools of water.
Alternatively, "בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" can be explained as "doves,⁠" and this is the language of the Mishnah, "One who buys the doves of a dovecote, he must let the first brood בְּרִיכָה fly away,⁠"2 kovedes in Old French.
Your face is like a tower of Levanon – I cannot explain this אַפֵּךְ to mean a nose, neither with respect to the simple meaning nor in reference to its allegorical meaning, for what praise of beauty is there in a nose that is large and erect as a tower? Therefore, I say that "אַפֵּךְ" means a face, and the reason it is used in the singular form and does not state [the plural form], "אַפַּיִךְ,⁠" is that it speaks of the forehead, which is the main distinguishing feature of the face, as the matter is stated, "The features of their faces testifies against them.⁠"3 And you could prove this, because he continuously praises them from bottom to top,⁠4 [and] "Your eyes are like pools in Cheshbon,⁠" [was already mentioned,] And so do the nations praise, "and your forehead is strong against"5 the forehead of all who come to harm you and to entice you. Like a tower of Levanon,
looking out as far as Damascus – I saw in the Midrash that this is the house of the Levanon forest, which [King] Shelomo made. Whoever stands on it can look and count how many houses there are in Damascus.
Another explanation, your face looks towards Damascus, [i.e.,] looks forward to the coming of the gates of Yerusholayim until Damascus, for it is destined to expand as far as Damascus.⁠6
1. The meeting place for the Sanhedrin.
2. See Maseches Beitzah 10a.
3. Yeshayahu 3:9.
4. See Rashi in verse 2 above.
5. A reference to the nose would therefore be out of sequence.
6. Yechezkel 3:8.
צוארך כמגדל השן – זה בית המקדשים שהוא גבוה כצואר.
כמגדל השן – הוא שן אחת שהיתה בערבות מואב מכוונת כנגד בית קדש הקדשים וכל מי שהיה עולה לשם היה ופה ומביט בכל ארץ ישראל.
עיניך בריכות בחשבון – מה הבריכה מטהרת את האדם כך עיני העדה מטהרין את ישראל בראייתם בחשבון. שהם מחשבין הפסד מצוה כנגד שכרה ומחשבין יום הדין.
על שער בת רבים – מה זה בת רבים. יער הלבנון שישראל היו מתקבצין ולנין שם לשון ובת טוות. ויש בת עור ובת הנשים.
אפך כמגדל הלבנון – זה אליהו. שכשם שהאף נאה לפנים. כך אליהו נאה לישראל בשעה שהוא מבשרם על ביאת מלך המשיח. ועל ידו יתגדל כבוד הלבנון צופה פני דמשק. הנביא שאמ׳ לו השם לך שוב לדרכך מדברה דמשק. אבא מרי ז״ל דרש צוארך כמגדל השן. הם הגדולים שבישראל. עיניך הם תלמידי חכמים.
בריכות בחשבון – שחושבין לעשות רצון קונם. בריכות לשון מבריך הגפן. על שער בת רבים על בתי כנסיות ובתי מדרשות.
אפך כמגדל הלבנון – הקטנים שבישראל יהיו לעתיד כדוד המלך שגידל הלבנון שנאמר והיה הנכשל ביום ההוא כדוד.
צופה פני דמשק – בזמן שיבא הנביא שנאמר קום לך לדרכך מדברה דמשק והוא אליהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

אפך – החוטם.
צוארך כמגדל השן – לבן.
ואחר שדימה עיניה לברכות שהם רחבות דימה החוטם למגדל שהוא שווה בלא עיוות.
Thy neck is as a tower of ivory white.
After comparing her eyes to wide pools he compares her nose to a perfectly erect tower.
צוארך – שרי הצבא.
עיניך – הנביאים שהיו בתחלה בחשבון, עתה יהיו רבים.
אפך – הוא הכהן הגדול, כענין ישימו קטורה באפך (דברים ל״ג:י׳).
Thy neck. The chiefs of the host.
Thine eyes. The prophets, who were at first limited in number, shall now be many.
Thy nose. The high priest. Cf. ‘They shall put incense in thy nostrils’ (Deuteronomy 33:10).
אפך כמגדל הלבנון – אותו המגדל היה שוה, לא היה בו עיוות.
צוארך – המלך המשיח.
עיניך – הם הנביאים שהיו בתחלה בחשבון, עתה יהיו רבים. כעניין: והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר וגו׳ (יואל ג׳:א׳).
אפך – הוא כהן גדול, כעניין: ישימו קטורה באפך (דברים ל״ג:י׳).
כמגדל השן – כמגדל דוד,⁠א הוא מגדל האמור למעלה (שיר השירים ד׳:ד׳), ומשן עשוי היה, וכאשר ביארתי למעלה לו (מיוחס לר״י קרא שיר השירים ד׳:ד׳) לעניין שהיו.⁠ב ופשוטו: מדמהו למגדל שהוא זקוף, פשוט, ושוה, ולא עקום.
עינייך בריכות בחשבון על שער בת רבים – וממנו היה יכול להסתכל מעל בריכות מים הנמשכים בעיר חשבון, וזה שביארתי (מיוחס לר״י קרא שיר השירים א׳:ט״ו, ה׳:י״ב) עינייך הם חזקים ובריאים להסתכל מעלג שער בת רבים על בריכות מים שבחשבון, ואינן ניזוקת.
כמגדל הלבנון צופה פני דמשק – מגדל אחד בנוי גבוה מעצים יפים שבלבנון, שיכול לצפותו מאת פני דמשק. והיה שוה ותיקון מראהו נאה, וכמוהו משבח אותה.⁠ד
א. בכ״י (בחילוף הסדר): כמגדל דוד – כמגדל השן.
ב. צ״ע בנוסח.
ג. בכ״י: מעלי.
ד. בכ״י: אתה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) צוארך. אב בית דין. כמגדל – זו השן, שרודין את העם כשלמה, שעשה מגדל השן לדון שם בני אדם (ראו תרגום שיר השירים כאן). עיניך – עיני העדה בריכות בחשבון – שמחשבין ומעברין בשערי בית דין.
אפך. ראש בית אב. כמגדל הלבנון – על שם הקטרת. ותרגומו: ורב בית אבא לבית יהודה דמי לדוד מלכא,⁠א דבנה מצודתא דציון דמתקרי מגדלין דלבנן, דכל מאן דליקום עליהןב יכול למימני כל מגדלוהי דבדמשק.
א. בכה״י: ולכא.
ב. במהדורות התרגום: עלוהי.
צוארך זקוף כמגדל השן הבנוי על שן סלע ומצודה, שכמוא שהמגדל זקוף ונאה על ראש ההר שרחב תחתיו, כך הצואר שלך על הכתפיים.
עיניך בריכות בחשבון. עיניך, כשאת מבטת, דומין למעינות עיר חשבון אשר בשער עוברי דרכים. וכן למעלה דימה והמשיל את לובן האמצעי שבעין למעין מים, כדכתיב ״עיניךב כיונים על אפיקי מים״, כמו שפירשתי (שיר השירים ה׳, יב; וראו בפירוש שם).
אפך. ריח אפך ונחירך כמגדלות רקחים (ראו שיר השירים ה׳:י״ג). לבנון – עצי לבונה, אותו לבונה שלפני דמשק, שהוא מובחר מכל מיני לבנון.
א. אחרי מלה זו יש אות ה״א מיותרת (בנפרד מהמלה).
ב. בנוסחנו: עיניו. גם עיני הרעיה מדומים בשיר השירים ליונים (שיר השירים א׳:ט״ו, שיר השירים ד׳:א׳), אך ללא הציון ״על אפיקי מים״.
צוארך לבן כמגדל השן – בעמוס (עמוס ג׳:ט״ו) כת׳: ואבדוא בתי השן, ובענין שלמה כת׳: ויעש המלך כסא שן (מלכים א י׳:י״ח), ובאחאב: וביתב השן אשר בנה (מלכים א כ״ב:ל״ט).
עיניך ברכות – מבהיקין וצלולין, וירש1 בלעז,⁠2 ודומות למימי ברכות של עיר חשבון שמימיה צלולין מאד.
על שער בת רבים – שהן צלולין יותר משאר מימי ברכות אשר שם.
פירוש אחר: ברכות – דומים לברכה של יונים, שעיניהם יפים וצלולין.
אפך כמגדל הלבנון – חוטמך זקוף וישר ולא שקוע, כמגדל הלבנון שהוא ישר בלי עיקום ועקול באותו צד שהוא נוטה,
וצופה פני דמשק – ששם דקדקו הבונים לבנותו בקו הבנין, כי מגדלים הרבה היו שם, וזה נאה מכלם.
ויש מפרשים: ריח אפך כלבונה – כמו:⁠ג וריח אפך כתפוחים (שיר השירים ז׳:ט׳).
ויש מפרשים: אפך – הוא המצח, שהוא עקר הדרת הפנים. ואחר קילוס העינים, קילס המצח שהוא למעלה מהן, ולא האף שהוא למטה. ועוד, כי אין נוי בחוטם זקוף.
1. בלעז: vers (= vairs).
2. כן בפירוש לעיל על שיר השירים א׳:ט״ו ועיינו בהערה שם.
א. כן בפסוק. בכ״י: וספו.
ב. כן בפסוק. בכ״י: ואת בית.
ג. בכ״י: וי״א.
צוארך כמגדל השן מלכותך וכוחך.
עיניך ברכות בחשבון הנביאים, אשר שלמותם נמצאת במחשבותיהם ופנימיותם.
על שער בת רבים הם מודיעים את מצוות האל לכולם. יש גם האומרים שהנביאים אשר היו מעט בתחילה במספרם ומניינם וניתן היה לספור אותם, יהיו [בעתיד] רבים ולא ייספרו [מרוב].
אפך כמגדל הלבנון כהן גדול.
צופה פני דמשק מבקש כפרה על ישראל, למרות שהם מפוזרים בארצם מדן ועד באר שבע, כאילו הם נוכחים לפניו והוא רואה אותם.
צוארך כמגדל השן עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק – אמר שצוארה הוא כמגדל השן שהוא חזק מאד להורות על שמה שתשפיע אליו חזק מאד הוא לפי החוזק האפשרי בכאן ולזה קצר בכאן ולא אמר בנוי לתלפיות וגו׳ כי זה אמנם היה אפשר בחכמות הלמודיות לא בחכמה הטבעית להיות מופתיה מופתי ראיה. ואולם אמרו עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים הוא נפלא וזה כי חשבון ורבים היו עיירות והם עם זה מורים על ההשגות והריבוי ויאמר לפי המשל שמה שתשקיף אותו ותשיגהו הם כמו ברכות מים אשר בחשבון ועל שער בת רבים שהם מתמידות ההגרה זה אם יהיו בחשבון ועל שער בת רבים ברכות מים על זה התואר ואולם אם לא יהיו שם ברכות מים על זה התואר יהיה המאמר כולו לפי הנמשל והנה הכונה בו לפי הנמשל שעם החשבון המופלג והרבוי אשר יקובץ אליה באמצעות הכח הזוכר יהיה מה שתשיגהו אותו והוא אשר המשיל אותו בעינים כמו ברכות המים להשקות מהם השכל. ואולם אמרו אפך כמגדל הלבנון ירצה בו שאופן השקפתה ועיונה הוא חוזק יפיה ומכוון אל התכלית הטוב האפשרי כמגדל הלבנון והוא בית המקדש. ואמר צופה פני דמשק לפי שבדמשק ימצא מבחר הפירות ויאמר שהבטתה הוא נוכח המקום אשר יגיעו ממנו הפירות המכוונים כאלו יאמר שהיא מכוונת בכל עוז אל מה שיגיע אל התכלית המכוון באלו הדרושים אל השכל.
צוארך כמגדל השן – אמר לה כי היא עם קשה עורף1, וצוארה גבוה וקשה כמגדל השן, שהיא עזה וקשה, ולכן המשיל צוארה, ר״ל ערפה, למגדל קשה כמו צואר השן:
עיניך ברכות בחשבון – ר״ל הגדולי׳ הם כמו הברכה שבולעת הכל, כן הם גזלנים וגנבים: בחשבון, ר״ל שעושים עצמם טובי׳ וחשובים, וחשבון מלשון חשיבות. ואת הולכת על שער בת רבים, ר״ל שהיא מתערבת עם האומות והולכת ביניהם:
אפך כמגדל הלבנון - ר״ל אם יש לך כעס [מלשון חרון]⁠2 אף, אז היא גדולה כמגדל הלבנון שאינה נכנעת:
צופה פני דמשק - כי פניה ולבה להעשיר, וזה רמז באמרו דמשק, שהיא עיר גדולה ועשירה.
1. ע״פ שמות ל״ב ט׳, ל״ג ג׳ ה׳, ל״ד ט׳, דברים ט׳ ו׳ י״ג.
2. בכ״י: חרון מלשון.
צוארך – ולא אמר כמגדל דוד ואלף המגן לפי שכיון שנשאה שוב אין מנהגה לתלות חרוזים על צוארה. עיניך ברכות וגו׳. ומקום מה שאמר ראשונה כחוט השני וגו׳. אמר בכאן אפך כמגדל הלבנון צופה וגו׳ ואפשר כי הענין הוא אחד כי אפך הוא מגזרת אפים והדבור מיוחס אל הפנים: ויתכן שבמגדל ההוא היו שומרים משוררים ומשמיעים קולות ערבים ודברים צחים.
צוארך הוא המזבח. אבל לסבה שקדמה המשיל למגדל השן להורות כי בזמן ההוא יתמעטו הקרבנות למיעוט הסבות וכמו שאמר ושלא ישאר רק זבח התודה והיא הסבה אשר לא זכר בזה אלף המגן כי לא יתרבו אנשי המשמרות על הרבוי ההוא כי אין צורך: עיניך הנה בזה הוסיף מבראשונה כי לא לבד יהיו עיניך כיונים שמשגיחין היטב על תועלת עצמם וכמו שאמר עיניו כיונים על אפיקי מים. אבל יהיו מביטים אל תועלת הכלל וטוב סדרו כברכות מים חיים שהם בחשבון על שער בת רבים שיזונו מהם הכל. גם יתכן שכיון בזכרון חשבון למה שאז״ל (ב״ב ע״ח:) על כן יאמרו המושלים המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם: אפך הוא כנגד מה שאמר ראשונה כפלח הרמון רקתך. והוסיף גם כן בשבחה כי שם אמר כי היו שריה קרובים אל המלך רבים נדבקים כפלח הזה. אבל עכשיו אמר שיהיה אפה זה בחוזק ובתלוי ראש עד שהכל ישאו לה פנים כמגדל הלבנון החזק הצופה פני דמשק והוא ראש ארם והארמים נשאו לו פנים לשבת בשלום והוא שבח הדר הפנים ונשיאותם.
{גלגל המזלות והכוכבים}
צוארך – על אלה הכוכבים היה גלגל שמיני אשר בו מגורי המזלות אשר עליהם נתנה הממשלה בגבולי הארצות, וגם בכחם יפעלו השבעה כוכבים. ואמר רומז אל שנים עשר מזלות המשפיעים למטה לארץ, עיניך בריכות, ׳גבותם מלאות עינים׳ (יחזקאל א, יח), הן המה רבוי הכוכבים, ואם כלם נכנסים בשנים עשר כנודע, כמו שנכנסו כל זרע ישראל אם רבו במספר שנים עשר, על זה היחס אמר ׳יצב גבולת עמים׳ (דברים לב, ח), ועליו גם כן אמר ׳ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים׳ (שמות לב, יג), שהם שנים עשר, לא כמו שנאמר למשה ׳ואעשה אותך לגוי גדול׳ (שם, י) כי אז יהיו מהתחלה אחת לבד. וזהו פירוש עיניך שהם השנים עשר מזלות כמו שיבאר מיד, בריכות, רוצה לומר משפיעים בחשבון, ירצה כי חשבון אל העינים כחשבון שער בת רבים, הוא שער עמינו, וכמאמר ׳למספר בני ישראל׳ (דברים לב, ח) כאמור, כי לא נמצא שער בת רבים ומרבה בתים זולתי ישראל סבא.
{הגלגל התשיעי ותפקידו}
ולרמוז אל הגלגל התשיעי אשר על זה שהוא החלק המניע את הכל, ואשר בו ימנו מתמונות כל הצורות אשר תחתיו, כאשר פירשתי ב׳לסוסתי׳ (לעיל א, ט), אמר אפך כמגדל הלבנון, אשר אמרו ז״ל עליו כי העולה למגדל הלבנון צופה ומביט ויכול לפנות משם כל חצרי דמשק, וזהו רמז לצופים פני דמשק, ו׳צופים׳ זה התוכנים, מתוך זה הגלגל אל מקומות ובתי הכוכבים כנודע.
צוארך. כהן גדול, שהוא שני במעלה למלך, כמו הצוואר תחת הראש1: כמגדל השן. שהוא חשוב למראה2, בלתי טעם וריח3, הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ (חבקוק ב יט)4: עיניך. חכמי הדור5: ברכות בחשבון על שער בת רבים. הולכים להשקות צאן מרעיתם ותלמידיהם ׳בחשבון׳6, שהיא בעבר הירדן סמוך לגבולות הגויים7, שיוכלו שם להמלט מהרה אל ארצות הגוים מגזירות ינאי המלך וחביריו8: אפך. ומגמת פני הנשארים בארץ9 היתה כמגדל הלבנון, שהוא במבחר ובטבור ארץ ישראל10, אמנם הוא11 צופה פני דמשק, שהוא חוצה לארץ12, כן הם בהיותם בארץ היה לבבם פונה לצאת חוצה לארץ מרעת יושבי בה13:
1. לעיל (ד ד) פירש שהצואר מרמז לשר הצבא שמתחת למלך, וראה במצויין שם.
2. כמגדל העשוי משן, שהוא יפה ויקר.
3. במדרש (ויקרא רבה ל יב) מבואר שארבעה מינים שבלולב הם משל למיני אנשים, ומי שאין בו טעם וריח היינו שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים.
4. הכוונה לכהנים הגדולים של בית שני שהיו משלמים על משרתם, כמבואר ביומא (ח:), ובפרט לינאי המלך שלקח לעצמו כהונה גדולה, וכמבואר בסמוך, ואם כי למראית עיניים נראים חשובים, אין בהם טעם וריח.
5. בשהש״ר: ׳עיניך - אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, המד״א והיה אם מעיני העדה׳. וראה לעיל (א טו).
6. חכמי הדור שהם העיניים, הולכים להיות ׳ברכות׳ של מים להשקות הצאן, כלומר להשקות לתלמידיהם, בעיר חשבון.
7. עיר חשבון נמצאת ׳על שער בת רבים׳, על שערם ופתחם של הגויים הרבים, כי ׳חשבון׳ היא עיר סיחון שמעבר הירדן, כמו שכתוב בבמדבר (כא כו), והיא בעבר הירדן בחלקם של בני גד ובני ראובן. ובדברים (לג כ) כתב רבינו ׳ברוך מרחיב גד - שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן, כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה בכמות וכו׳, כלביא שכן - ראוי הוא לזאת ההרחבה מפני שהוא שוכן בתוך האומות כמו אריה לאכול את סביביו׳. וראה יבמות (טז.) ובתוספות שם (ד״ה עמון) שמבואר שישבו מישראל בארץ סיחון ועוג בבית שני.
8. בדפוס: וחכמיו. בקידושין (סו.) איתא: ׳מעשה בינאי המלך [מן הכהנים של חשמונאים הוה] שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל וכו׳, והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, ינאי המלך, לבם של פרושים עליך [שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך], ומה אעשה [לידע שכן הוא], הקם להם בציץ שבין עיניך [תן ציץ הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם], הקים להם בציץ שבין עיניו, היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך, ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם [שכעס המלך עליהם], ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו [לסבול חרפתו], ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך [בתמיה, שלא תנקם מהם], ומה אעשה, אם אתה שומע לעצתי רומסם [הרגם]..., מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה׳. והיינו בגלל אותו הכהן גדול שהוא ׳צוארך כמגדל השן׳, תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו. ובברכות איתא (כט.) ׳ינאי - רשע מעיקרו׳. וראה יוסיפון (פכ״ט) שהביא סיפור הגמרא בשינויים, [ואף שהוא על הורקנוס, הוא יוחנן, כמבואר שם (פכ״ז), ואמרו בגמרא שיוחנן הוא ינאי], ושם מבואר שהמלך גזר שכל מי שילמד את בנו מתורת הפרושים יומת.
9. רש״י הוכיח ש׳אפך׳ אינו החוטם, כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, אלא ׳אפך׳ לשון פנים, ומה שנאמר לשון יחיד ואינו אומר ׳אפיך׳, כי על המצח הוא מדבר, שהוא עיקר הכרת פנים. ורבינו מפרש ע״פ זה את הנמשל, שהכוונה להיכן שפניהם מועדים.
10. ׳לבנון׳ הכוונה לארץ ישראל, ו׳מגדל הלבנון׳ הוא ירושלים שהוא המקום המובחר שבארץ אשר שם לשכת הגזית, ומשם יוצאת הוראה, וכמו שכתב רבינו לעיל (פסוק ג) ע״פ סנהדרין (לז.) ׳שררך - סנהדרי גדולה היושבים על טבור הארץ בלשכת הגזית׳.
11. המגדל.
12. שהוא בארם, כמו שכתוב בישעיה (ז ח) ׳כי ראש ארם דמשק׳. ואולי הכוונה למש״כ רש״י ׳ראיתי במדרש (ראה מדרש זוטא ותרגום), זה בית יער הלבנון שעשה שלמה שהעומד עליו צופה ומונה כמה בתים יש בדמשק׳. ור״י קרא פירש שהיה מגדל גבוה בנוי מעצי הלבנון שהיה ניתן לראותו מדמשק.
13. ע״פ לשה״כ בירמיה (יב ד) ׳עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה ייבש מרעת יושבי בה׳, וכן בתהלים (קז לד). והיינו שהחכמים שלא ברחו מחמת גזירות ינאי ונשארו בלשכת הגזית, גם הם חששו ממנו, והיתה מגמת פניהם תמיד אל חוצה לארץ, לברוח אם תתחדש הסכנה.
כשני עפרים. בגיליון ס״א מטוליטולא כתוב בהללי עֲפָרים.
השן – שן הפיל.
ברכות – מקום בנוי באבנים ובסיד ושם מתכנסים המים וכן בתעלת הברכה (מלכים ב י״ח:י״ז).
אפך – חוטמך.
צופה – ענין הבטה וראיה.
צוארך כמגדל השן – הצואר שלך יהיה זקוף ומיושר ובתכלית הלובן, כמו מגדל משן הפיל והנמשל הוא על בית המקדש שהוא חזקן ומבצרן של ישראל, כצואר הזה שהוא חוזק האדם, שיעמוד על הר גבוה תלול ויהיה בנוי בהמבחר שבבנינים, משם יבא מחילת החטא ולבון העון.
עיניך ברכות חשבון – עיניך תהיינה זכות ובהירות, כמו הברכות שבעיר חשבון אצל השער ששמו בת רבים והנמשל הוא על החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, שהמה יהיו כברכות מים המשקים את הגנות.
אפך – חוטמך יהיה ביושר נמרץ מבלי עקמימות, כמגדל העומד ביער הלבנון הרואה פני דמשק שהוא ממולו, ואותו המגדל היה בנוי ביושר רב והנמשל הוא על השופט אשר יהיה בימים ההם שהוא תואר פני הדור, כחוטם הזה שהוא תואר הפרצוף, והוא יהיה מיושר בלי עקמימות כמגדל הזה.
משל:
צוארך – וכן צוארך הדומה כמגדל השן. ועיניך הדומים כברכות בחשבון. [שכן יזלו לחות ורעננות]. הלא ראוי שימצאו על שער בת רבים. בעיר כלילת יופי, לא במדבר חורבה. וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון. הלא הוא צופה פני דמשק. לעיר מושב לא למדבר חורבה. למה ישכנו הכלולים ביופי בודד חררים במדבר.
מליצה:
צוארך – וכן צוארך שהוא ציור אל ממשלת השכל והנפש על הגויה והכח המתעורר שלו והוא דומה כמגדל השן, שמשם ילחמו את אויבים בשער, וכן משם ימשול על כחות הגוף לדכאם תחת רגליו (כנ״ל ד׳:ד׳) וכן עיניך שהם עיני השכל הרואה ומחשב ויועץ ומעיין על כל עניני הגויה, הם דומות כברכות ששם יקוו המים, וכן יתקבצו שם כל ההרגשות שאספו החושים בכח השומר והם ברכות בחשבון. לחשוב מחשבות ולספור כל דרכי הגויה ופעולותיה תועלותיה ומפסידיה. הלא ראוי שהם יעמדו על שער בת רבים. שהיא בשער ירושלים היא הגויה ששם נקבצו רבים, צבא כחות הגויה והמוניה. שהם יקבלו הצווי והנהגת הנפש וחשבונותיה, לא כן אחר המות איה שוקל איה סופר ואין מעשה ודעת וחשבון בשאול. וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון. שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש וצורתה. (שצורת הנפש היא ההשכלה). והוא דומה כמגדל הלבנון שמשם רואים וצופים כל הנטיעות אשר בלבנון. וכן משם ישכיל ויתבונן על כל המעשים אשר כנן ה׳ בעולמו. ועל נטיעותיו אשר נטע בגן הלבנון שהוא בכלל המציאות במעל ובשפל. והלא אפך זה צופה פני דמשק. שהיא עיר אחרת חוץ מירושלים ומגבול א״י ממזרח שמש, והיא מליצה על ששכל העיוני צופה בחקירותיו על העיר הגדולה והמדינה המיוחדת שהוא עולם הכללי הגשמי, וכל הנמצא ממזרח שמש עד מבואו. (לא כהשכל המעשי שאינו מביט רק בעיר ירושלים שהוא הגויה וצרכיה). וגם השכל העיוני הזה מצד שחוקר וצופה על העולם המורגש השפל וכל אשר בו (שזה רומז בדמשק שהוא ארץ העמים ואין בו קדושה) זה יופסק אחר המות שלא ישיג עוד נמצאים בעלי גשם.
ברכות וגו׳ – אצל אחד משערי עיר חשבון היו בימי הכותב שתי ברכות מים יפות.
כמגדל הלבנון – הישר בלי עקמימות, ובפרט מאותו צד שצופה פני דמשק.
צוארך כמגדל השן – כתיב ויבקש פרעה להרוג את משה ויברח משה, וכי אפשר לאדם לברוח מן המלכות, אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהה החרב מעל צוארו ונשבר, הדא הוא דכתיב צוארך כמגדל השן זו צוארו של משה.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״ט ה״א)
צוארך כמגדל השן – דרש ר׳ אלעזר, בשעה שבא עשו לנשק ליעקב אבינו לא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב כשל שיש וקהו שיניו של אותו רשע, הדא הוא דכתיב צוארך כמגדל השן2. (מ״ר)
עיניך ברכות וגו׳ – עיניך אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, כמש״נ והיה אם מעיני העדה, ברכות בחשבון – מילי דחושבנא, ל״ו מזכין, ל״ה מחייבין,⁠3 על שער בת רבים זו ההלכה שיוצאת מבית השער ומרווחת לרבים.⁠4 (שם)
אפך כמגדל הלבנון – זה ביהמ״ק, מה האף הזה נתון בגבהו של אדם, כך ביהמ״ק נתון בגבהו של עולם,⁠5 כמגדל הלבנון [אין לבנון אלא ביהמ״ק], מאי טעמא, ר׳ טביומי אומר, מפני שמלבין עונותיהם של ישראל,⁠6 ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, שכל הלבבות שמחות בו, שנאמר (תהלים מ״ה) יפה נוף משוש כל הארץ, ורבנן אמרי, על שם (מלכים א ט׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים.⁠7 (מ״ר)
צופה פני דמשק – עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשער דמשק, לקיים מה שנאמר (זכריה ט׳) ודמשק מנוחתו – עד דמשק מנוחתו.⁠8 (שם)
1. עי׳ מש״כ בתו״ת פ׳ שמות בטעם כלל דרשה זו דמדייק מדלא כתיב ויבקש פרעה את משה להרגו, דאז היה במשמע שהיה מבקש למצוא את משה, אלא כתיב ויבקש פרעה להרוג את משה, משמע דהמבוקש וההשתדלות היתה לא למצוא כי אם להרגו, כלומר איך ובאיזה אופן להרגו, כי לא היה יכול זה, ומפרש סבת הדבר שלא היה יכול להרגו, מפני שקהה החרב מעל צוארו ונשבר, וע״ע מש״כ בתו״ת ר״פ יתרו בפ׳ ויצילני מחרב פרעה, ושייכות הדרשה נכלל לפסוק זה, משום דשן מורה על דבר קשה וחזק, כמ״ש במ״ר פ״ג, וקרא זה בכנ״י איירי, ואמר שיהיה צוארה חזק להקהות שיני האויבים כמו שאירע למשה, וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וזו היא גם כונת דרשה הבאה מיעקב אבינו.
2. עי׳ מש״כ סוף אות הקודם וצרף לכאן. ואמנם מ״ש שנעשה צוארו של יעקב כשל שיש צ״ע דלפי״ז לא נתבאר למה אמר כמגדל השן ולא כמגדל שיש, ואולי נכתב בלשון כזה להורות על שני הענינים, על דבר קשה בכלל, והיינו שן והיינו שיש, וגם לרמז שקהו שיניו של אותו רשע.

והנה המדרש מסיים כאן, ומה ת״ל ויבכו, אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו, והיא אגדה יפה בטעמה ובציורה, ומה יתרון לבעל הלשון, הראב״ע, האומר (פ׳ וישלח) דרש זה [דנקוד על וישקהו] טוב הוא לעתיקי משדים כו׳ והעד ויבכו כו׳ ולא ראה כי גם האי ״ויבכו״ דרש דרשו ברוח כזה, וה׳ יכפר בעדו.
3. תפס מספר ל״ו ול״ה לכונת מספר כללי של סנהדרין, ע״א איש, ועיין לעיל פסוק ג׳ אות ל״א, ושייכות הלשון ברכות לסנהדרין י״ל משום שהם כברכת מים כמעין המתגבר, ובכ״ז הם באים בחשבון כפי שמבאר.
4. מכוין ללשכת הגזית שמשם יוצאת היראה לכל ישראל.
5. כי א״י גבוה מכל הארצות, וביהמ״ק בנוי בגבהה של ירושלים, וא״כ הוא נתון בגבהו של עולם.
6. כלומר מכפר ומטהר, וע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ועי׳ מש״כ השייך לענין זה בתו״ת ר״פ ואתחנן בפסוק ההר הטוב הזה והלבנון.
7. דריש לבנון בנוטריקו״ן – לב ועין.
8. כי עד עתה היה המקום שנקרא צופים חוץ לירושלים שמשם היו רואים את ההיכל, ולעתיד לבא שתהיה ירושלים עד דמשק יהיה הצופה אצל דמשק, וזהו צופה פני דמשק.
צַוָּארֵךְ זקוף ומיושר, ובתכלית הלובן1 כְּמו מִגְדַּל הַשֵּׁן – משן הפיל2, עֵינַיִךְ זַכּוֹת ובהירות כמו3 בְּרֵכוֹת המים4 אשר5 בְּעיר6 חֶשְׁבּוֹן עַל – שליד7 שַׁעַר ששמו8 בַּת רַבִּים, אַפֵּךְ9 ללא עקמומיות10 כְּמִגְדַּל העומד ביער11 הַלְּבָנוֹן אשר צוֹפֶה12 אל פְּנֵי דַמָּשֶׂק, שממולו13:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. שם.
7. שם.
8. שם.
9. אבן עזרא מצודת דוד ומצודת ציון ביארו אף ממש, ואילו רש״י ביאר ״פנים״ משום שאין קילוס נוי בחוטם גדול וזקוף כמגדל.
10. מצודת דוד.
11. שם.
12. עניין הבטה וראיה, מצודת ציון.
13. מצודת דוד. והנמשל, הצוואר הוא בית המקדש שהוא חוזקם ומבצרם של ישראל שעומד על הר גבוה תלול ובנוי מהמבחר שבבניינים, משם יביא מחילת החטא וליבון העוון, ״ברכות חשבון״ אלו החכמים שהם עיני העדה להורותם הדרך אשר ילכו בה, שהם יהיו כבריכת מושכות מים המשקים את הגינות, ״אפך״ זה השופט אשר יהיה בימים ההם שהוא תואר פני הדור, כחוטם הזה שהוא תואר הפרצוף, והוא יהיה מיושר בלי עקמימות כמגדל הלבנון, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהצוואר אלו ההיכל והמזבח שהם זקופים וגבוהים, ולשכת הגזית שהיא עשויה לחוזק ולמגן כמגדל השן, ״ברכות בחשבון״ אלו החכמים היושבים בשערי ירושלים ועסוקים בחשבון תקופות ומזלות, חכמתם ובינתם לעיני העמים, ״צופה פני דמשק״ פניך מצפות לבוא שערי ירושלים עד דמשק שעתידה להרחיב עד דמשק. ובמדרש, ״כמגדל הלבנון״ זה בית יער הלבנון שעשה שלמה, שהעומד עליו צופה ומונה כמה בתים יש בדמשק, רש״י, מדרש זוטא.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים׃
Your head crowns you like Carmel, and the locks of your head like purple. The king is held captive in its tresses.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מַלְכָּא דְּאִתְמַנִּי עֲלַךְ רֵישָׁא צַדִּיקָא כְּאֵלִיָּהוּ נְבִיָּא דְּקַנִּי קִנְאֲתָא לְמָרֵי שְׁמַיָּא וּקְטַל יָת נְבִיאֵי שִׁקְרָא בְּטוּר כַּרְמְלָא וַאֲתֵיב יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל לְדַחְלְתָּא דַּיָי וְדַלַּת עַמָּא דְּאָזְלִין בְּרֵישָׁא מִכָּא עַל דְּאִנּוּן מִסְכֵּינִין עֲתִידִין לְמִלְבַּשׁ אַרְגְּוָנָא הֵיכְמָא דִּלְבַשׁ דָּנִיֵּאל בְּקַרְתָּא דְּבָבֶל וּמָרְדְּכַי בְּשׁוּשָׁן בְּגִין זְכוּתָא דְּאַבְרָהָם דְּאַמְלֵיךְ מִן קַדְמַת דְּנָא לְמָרֵי עָלְמָא וּבְצִדְקְתָּא דְּיִצְחָק דְּכַפְתֵיהּ אֲבוּהִי לְמִקְרְבֵיהּ וּבַחֲסִידוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּקַלֵּיף עַל חוּטְרַיָּא בְרַהֲטַיָא.
[א] רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, הָרָשִׁים שֶׁבָּכֶם חֲבִיבִים עָלַי כְּאֵלִיָּהוּ שֶׁעָלָה לְהַר הַכַּרְמֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו (מלכים א י״ח:מ״ב), וְלָמָּה שָׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו, אֶלָּא אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לָנוּ זְכוּת הַבֵּט לַבְּרִית. וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדַּלִּים וְהָרָשִׁים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין עָלַי כְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד (זכריה י״ב:ח׳), וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּדָנִיֵּאל, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא (דניאל ה׳:כ״ט). מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (תהלים צ״ג:א׳). אָסוּר בָּרְהָטִים, שֶׁאָסַר עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹךְ יִשְׂרָאֵל. בָּרְהָטִים שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, בִּזְכוּת מִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, חַד אָמַר בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (בראשית י״ח:ז׳). וְחַד אָמַר בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת (בראשית ל׳:ל״ח).
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מֶלֶךְ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים ל״ג:ה׳). בָּרְהָטִים, שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל מָה, בָּרְהָטִים שֶׁל מֵי מְרִיבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה (במדבר כ׳:י״ג). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מֶלֶךְ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים ל״ג:ה׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִנִּיתִיךָ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְדַרְכּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִהְיוֹת גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים מְקַיְּמִין, כָּךְ תְּהֵא גוֹזֵר עַל יִשְׂרָאֵל וְהֵן מְקַיְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ״ד:ב׳).
ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן – הם הדלים שבישראל שהם עתידים להיות לבושים כמלכים האלו שהם לבושים כארגמן.
ד״א ראשך עליך ככרמל – כדרך שעלה אליהו בהר הכרמל וגזר על הקב״ה וקיים. כך העניים והדלים שבישראל כל מי שיש בידו מצוה אחת עתיד להיות גוזר על המקום והוא מקיים. מלך אסור ברהטים. זה יעקב שנאמר ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים (בראשית ל׳:ל״ח).
ד״א מלך אסור ברהטים – זה משה שנטל שלו על המים. שנאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו׳ (דברים ל״ב:מ״ט).
ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן – הדלים שברשים הם חביבים לפני כדניאל.
מלך אסור ברהטים – אמר לו הקב״ה כביכול אסור אני ביניכם, בזכות מה בזכות הריצות שרץ אברהם לפני שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, רבי לוי אמר בזכות יעקב שכתוב בו ברהטים בשקתות המים.
דבר אחר: אמר הקב״ה למשה מלך עשיתיך עליהם גזור והם עושים.
דבר אחר: ראשך עליך ככרמל – אמר הקב״ה הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה לראש הכרמל.
ודלת ראשך כארגמן – והדלים שבכם חביבים עלי כדוד שנאמר והיה הנכשל בהם וגו׳ כדויד, רבי ברכיה אמר מלך זה משה דכתיב ויהי בישורון מלך.
אסור ברהטים – שגזר הקב״ה עליו שלא ליכנס לארץ ישראל, בשביל מה, בשביל מי מריבה.
דבר אחר: מלך אסור ברהטים – מלך זה מלך מלכי המלכים, ואין אסור אלא שבועה שנאמר ואסרה אסר, ברהטים אלו האבות שרצו לפני כסוסים ונשבע לאבות שנאמר למען הקים אותך היום לו לעם כאשר נשבע לאבותיך, לפיכך איני יכול לעשות לעבור על שבועתו, וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עולו בימי יחזקאל אמר להם יחזקאל העולה על רוחכם היו לא תהיה חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם.
ראסך עליכי כאלכרמל, וארתפאע ראסך כאלארגואן, מלך מרבוט עלי אלאחואץ׳.
הראש שלך עליך כמו הכרמל, והתנשאות הראש שלך כמו הארגמן, מלך קשור (אתנו) על רהיטי המים.
ודלת ראשך – וגובה ראשך (כלומר צבע שער ראשך).
מלך – מלך חונה על ברכות מים (ראה לעיל א יז).
ואמרו ראשך עליך ככרמל, רמז בכך לרץ ישראל והיא ארץ סיחון ועוג ששכנו בה בני ראובן ובני גד, והיא ראשית כבושיהם, והרי היא ראש, והיא גם ראש הארץ. והראיה שהיא ראש שנ׳ והנה המקום מקום מקנה (במדבר לב א), והראיה על טוב הכרמל אמרו ואיש במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כה ב).
ואמרו ודלת ראשך כארגמן, כלומר שומרון.
ומלך אסור ברהטים, היא הצמה הגדולה שבראש, והוא המקדש, ונקראו בשם זה שהרי נאמר קרית מלך רב (תהלים מח ג).
ראשך עליך ככרמל – אילו תפילין שבראש, שנאמר בהן:⁠א וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך.⁠ב (דברים כ״ח:י׳) הרי שהן חוזקן ומוראן כסלע הרים, וכרמל הוא ראש ההרים.
ודלת ראשך – קליעת שערות נזירייך נאה במצוותה כקליעת ארגמן.
ועל שם שהקליעה מודלת על גובה הראש, נקראת דלת ראש.
מלך אסור ברהטים – שמו של מקום קשור בתלתליה, שנאמר: נזר אלהיו על ראשו (במדבר ו׳:ז׳).
רהטים – קוֺרַנְֿץ, כך קורין לתלתלי האזורות שקושרין בהן החגורה.
דבר אחר: מלך אסור ברהטים – הקב״ה נקשר באהבה בריצות שאתם רצין לפניו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 142: ״בהם״. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״בהן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 רק: ״כי שם וגו׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 165 רק: ״כי שם י״י וג׳⁠ ⁠⁠״.
That which is upon your head is like Mount Carmel – These are the phylacteries of the head, about which it is stated, "And all the peoples of the world will see that the Name of Adonoy is proclaimed over you, and they will fear you.⁠"1 This is their strength and they are as awe inspiring as a cliff of the mountains, and Mount Carmel is the most prominent of the mountains.
And the braid of your head – The braided hair of your Nazirites are as beautiful with commandments as braided purple wool.
And the braid of your head – [It is called דַלַּת because the braid is lifted up [=מֻדְלֵת over the crown of the head.
Your King is bound in its tresses – The name of the Omnipresent is bound in the [Nazir's] locks, as it is stated, "The crown of his God is upon his head.⁠"2
TressesKoranz in Old French. This is what they call the girding laces with which they tie the girdles.
Another explanation [of], "Your King is bound in its tresses,⁠" the Holy One, Blessed Is He, is bound with love to you through [your fulfillment of His] commandments, and through the swiftness [=רְהָטִים3 with which you run before Him.
1. See Zecharyah 9:1.
2. Devarim 28:10.
3. Bemidbar 6:7.
ראשך עליך ככרמל – למד שעתידים ישראל לשרות עליהם רוח הקדש כשם ששרת על אליהו בהר הכרמל. שענהו השם בהר הכרמל. כך יהיו ישראל מבקשים מן השם והם נענין שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה.
ודלת ראשך כארגמן – מתי ישאו ישראל ראש בדליות של גפן בזמן שיתקיימו חזיוני ישראל (דניאל) שנאמר בו ארגוונא ילבש ש׳ אשרי המחכה ויגיע. ואו׳ ויקבלון מלכותא קדישי עליונין ויחסנון מלכותא עד עולם עלמיא.
מלך אסור ברהטים – בזכותו של יעקוב אבינו שפיצל מקלות והשיגם ברהטים בשקתות המים. שהיה אביו של יוסף שיצא מבית האסורים למלוך. וכן הוא או׳ ישגבך שם אלהי יעקוב.
ד״א: ראשך עליך ככרמל – כענין שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם ואפ״י הקטנים שבישראל יהיו כאליהו שנענה בהר הכרמל.
ודלת ראשך – הדלים והרשים שבישראל ילבשו בגדי ארגמן כלבוש [המלכים]. וכן הוא או והיו מלכים אומניך. חיל גדול תאכלו ובכבודם תתיימרו.
מלך אסור ברהטים – מלך זה הקב״ה וקשר שבועתו באמת ליעקוב שהציג המקלות כרהטים שנאמר תתן אמת ליעקוב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ככרמל – עין, ובדברי הימים: וכרמיל ובוץ (דברי הימים ב ג׳:י״ד).
דלת – בלשון קדר: השֵׂער היוצא על הלחי.
ברהטים – כמו ברהטים בשקתות המים (בראשית ל׳:ל״ח).
ככרמל – בעין.
כארגמן – שהוא רך במישוש.
וכל מלך היה מתאוה להיותו אסור בחבלי שערך.
ויש אומרים: כי עינין ברהטים שֶׁדִימָה הַשֵׂעַר לַרְהָטִים.
ויש אומרים: כי מלך הוא הראש.
ככרמל. Like the color of that name. Like purple.
Soft to the touch. מלך אסור ברהטים. Every king would long to be bound and enchained in the cords of thy hair; this expression we find used by the amorous chieftains of Arabia; and so it is said (Song of Songs 7:7), How fair and how pleasant art thou, O' love, for delights! for there is no delight in the world so great to the soul, nor anything so fair and pleasant as the embrace of love. And some explain רהטים as he compares the hair, one tress of which overlaps the other, to the ripple of water in troughs (רהטים); and some say that ‘the king’ means the head.
ראשך – הוא המלך המשיח שהוא מבני דוד.
ודלת ראשך – משיח בן יוסף.
מלך אסור – רמז שהוא המלך המשיח אסור עד שיגיע הקץ, כי ביום שנחרבה ירושלם נולד.
Thine head. King Messiah, who is of the sons of David.
And the hair of thine head. Messiah, the son of Joseph.
The king is bound. These words indicate that Messiah, the son of David, is meant, who is bound. till the appointed time comes, for he was born on the day when Jerusalem was laid waste.
ככרמל – יש אומרים שהוא הר הכרמל.
ואיננו כי אם עין, וכן בדברי הימים: וכרמל עם ארגמןא (דברי הימים ב ג׳:י״ד).
ברהטים – כמו ברהטים בשקתות המים (בראשית ל׳:ל״ח), והן מקומות עשויות להתחבר שם המים.
ודלת – בלשון ישמעאל קצה השיער.
א. כן בכ״י וטיקן 488, בכ״י לונדון 24896. בנוסח שלנו: ״תכלת וארגמן וכרמיל״.
ראשך עליך ככרמל – כעין כרמל, וכארגמן – בעין או ברוך.⁠א
וטעם אסור ברהטים כי דימה השיער שהוא יורד זה תחת זה כדמות המים ברהטים והמלך הוא הראש.
או יהיה פירושו כי המלך הוא היה מתאוה להיות אסור וקשור בחבלי שערה, וזה העניין הזכירוהו שרי קדר החושקים.
א. כן בכ״י מינכן 364. בכ״י לונדון 24896 נותר רווח וחסרה מלת ״ברוך״.
ראשך עליך ככרמל – זהו נחמיה בן חושיאל שהוא מבני יוסף.
ודלת ראשך – זהו אליהו.
מלך אסור ברהטים – זהו מלך המשיח שהוא אסור, כאשר העתיקו קדמונים כי ביום שנחרבה ירושלם נולד.
ראשך עלייך ככרמל – הזה, שהקנה זקוף ולא עקום, ושבולת עליו עומד בשוה ונאה לראות, כך ראשך עומד נאה עליך.⁠א
ודלת ראשך – הוא נאה, אמצעית הראש על שם שהוא מודלהב ומעולה יותר, נאה הוא כארגמן.
על כן מלך אסור ברהטים – ביאור: אסור במרוצת. מה שתאמרי: לא ידעת (שיר השירים ו׳:י״ב), שלא סברת, עודי ממתינך מרוב שכולך יפה וחמודה,⁠1 לכן אסור אני במרוצת, שלא רציתי מן הגן עד שתבואי אלי לטייל עמי.
1. השוו מיוחס לר״י קרא שיר השירים ו׳:י״ב.
א. בכ״י: עליו.
ב. מלשון ״דלת״. בכ״י (בחילוף אותיות דומות): מן דקל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) ראשך עליך ככרמל. מלך שלך דומה לאליהו בהר הכרמל, להכניס את ישראל בעול מצות. ודלת ראשךדלת העם שתחת המלך ראויין ללבוש ארגמן כדניאל ומרדכי, שכתוב בהן לבוש ארגמן (דניאל ה׳:כ״ט, אסתר ח׳:ט״ו), כלומר צדיקין הן. מלך אסור ברהטים. הצדיקים, כגון דניאל ומרדכי, זכו לגדולה זאת בזכות אברהם, שהמליך את הק׳ לעולם; ובזכות יצחק, שהיה אסור ועקוד המזבח (ראו בראשית כ״ב:ט׳); ובזכות יעקב, שהלךא את המקלות ברהטים (ראו בראשית ל׳:ל״ח).
א. הפעלים לגבי המקלות אצל יעקב במקרא: הציג, פיצל, שׂם.
ראשך עליך ככרמל. שׂער ראשך דומה לצבע כרמל – כפל לשון ארגמן, כדכתיב בספר דברי הימים ״ארגמןא וכרמילב ותכלתג״ (דברי הימים ב ב׳:ו׳), וכולן מיני צבעים. ודלת ראשך – הוא שׂער, הוא אורך שיער, שבולט למטה מן הראש, שגדילים בחוט טרייצאד, מראיהו כארגמן. מלך אסור ברהטים – דומין החוטין שדלת הראש גדילה בהן לחגור בהן בני מלכין. הן חוטין שבראשי הבנות במסכת שבת (בבלי שבת נ״ז.; וראו משנה מקוואות ט׳:א׳). ואותן חוטין עושין השירות ממיני זהב וצבעים. וזהו ״אםה מחוט ועד שרוך נעל״ (בראשית י״ד:כ״ג) – מחוט שבראש, שהוא יקר, ועד שרוך נעל, שהוא מזולזל. וכתיב ״חותמך ופתילך״ (בראשית ל״ח:י״ח) – הפתיל הוא האזור – כלים שהאדם יכול להסיר מעליו – אזור וטבעת ומטה. ברהטים – החוט שסובב ורץ סביב דלת הראש קרוי כן, כמו שפירשתי.
א. בנוסחנו: וּבָֽאַרְגְּוָן.
ב. בכתב היד האות יו״ד נוספה רק מעל השורה.
ג. בכתב היד האות וי״ו נוספה רק מעל השורה.
ד. בצרפתית עתיקה: tresce, צמה (לפי המילון האנגלו-נורמני).
ה. בכתב היד: עם.
ראשך עליך ככרמל – מראשך ולמעלה את גבוה מכל הנשים,⁠1 כמו שהר הכרמל גבוה מכל ההרים אשר סביבותיו, שנאמר: כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיהו מ״ו:י״ח).
ופירש פרחון (מחברת הערוך ״כרמל״): כרמל – תולעת שני.
ויש מפרשים: כרמל – היא הבקעה הזרועה, כמו: {וה}⁠כרמל ליער יחשב (ישעיהו כ״ט:י״ז). וכמו שהבקעה הזרועה יפה מקרקע הבורה אשר סביבותיה, כך ראשך יפה מכל הנשים אשר סביבך.
ודלת ראשך – זה קליעת שערה, טריצא2 בלעז, כמו: הדלה על גבי כרמו של חברו.
מלך אסור ברהטים – המלך מתאוה להיות אסור וקשור ברהטים – זה קליעת השער, ונקרא רהטים לפי שהשער ארוך ומקיף הראש פעמים ושלש, ודומה כאילו רץ סביב הראש.
ופירש פרחון (מחברת הערוך ״רהט״): רהטים – תלתלי ראשה הדומה לרהטים, הן מזחילות המים.
והנכון: רהטים – מקום החולות שעל הים, וזוטו של ים בא פעמים ביום בבקר ובערב, ורץ על אותו מקום שהחול שם, וחוזר ושב אל הים במרוצה. ולאחר ששב המים אל הים ונתגלה מקום החול, יש בחול שורות שורות כבושות ועקומות. ודימה להם השער לפי שהוא קרישפא,⁠3 והוא נוי גדול. ולפי שהים רץ שם תדיר נקרא רהטים, ובלעז נקרא גְרֵיוְשְ.⁠4
2. בלעז: trece (=tresse).
3. בלעז: crespe (= crepe).
4. בלעז: greves.
ראשך עליך ככרמל אדירי העם ומלומדיו וגדוליו.
ודלת ראשך הפרושים והמתנזרים, המתרחקים מבני האדם ומהבלי העולם הזה שבידיהם, בגלל התקשרותם לאהבת המלך המרומם והאדיר ״מלך אסור ברהטים״.
ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים – אמר כי כמו שהכרמל הוא נאות אל גדול הצמחים והפירות ומוכן אליו תכלית ההכנה כן היא מכינה מה שיאות תכלית היאותו אל הראש אשר תכוין אליו והוא עצם הדברים אשר החקירה בהם וזה לטוב היישרתה אליו במה שתכין מהמשיגים והמקרים הנה כמו שהכרמל יהיה עליו הראש אשר יכוין ממנו בכח קרוב והם הפירות כן הראש אשר יכוין מפעולתה הוא עליה בכח קרוב. ואמרו ודלת ראשך כארגמן הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אמנם לפי המשל הוא להורות על יפיה. ולפי הנמשל יאמר שמשיגי הראש אשר הכינה אותם לו לקחת ראיה מהם על הראש הם בתכלית היופי והתקון. ואמרו מלך אסור ברהטים שלפי אלו המשיגים אשר הכינם כמעט שהמלך והוא השכל ההיולאני אסור ברהטים לשתות מהם תמיד. והמשיל זה לרהטי׳ להיות אלו המשיגים אשר הכינה נמשלים במשלו זה לברכות מים. ואפשר שיהיה הרצון בזה השכל ההיולאני והוא אסור ברהטים לשתות מהם תמיד בחקירותיו כי לא יוכל לעשות דבר מזולת מה שתכין אליו. או יאמר על דרך משל שהשכל הפועל הוא במה שהוא משפיע לו לשכל ההיולאני אסור ברהטים ההם לא יוכל להשפיע לו דבר אם לא קדמה לה לשכל ההיולאני בו השגה מהחוש ר״ל במה שישפיע אליו מהצורות הדמיוניות. והנה קרא השכל הפועל מלך כי הוא מושל בו.
ראשך עליך ככרמל – ר״ל יש לך גאוה, כמו הר הכרמל, שהוא הר גבוה.
ודלת ראשך כארגמן - דלת ראש הוא הפנים, אמ׳ שפניה אדומות ומורות כעס וזדון ואף וחמה, כן אמר שפניה אדומות כארגמן, בהבערת היצר הרע:
מלך אסור ברהטים - ר״ל והמלך, שהוא השכל והיצר הטוב, הוא אסור ברהטים, ר״ל כשבוי, ואין לו יכולת עליך, אבל את ביצרך הרע, אסרת אותו ברהטים:
ראשך זה השבח הוא המשובח שבכלם ונוסף הוא ג״כ. וממנו הוסיף שבח השער מבראשונה אמר כי האל ית׳ הוא הראש כמו שאמר (מיכה ב׳) ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם יהיה תמיד נגלה ומפורסם. עליך ככרמל. זה שהוא הר גבוה ותלול אשר ממנו הושפע שפע רב ועצום את כל סביבותיו. ולזה דלת ראשך הוא השער שבו נדמו הנזירים תחת אשר היו בתחלה כעדר העזים מצד לבניות מלבושיהם ע״ד שאמר (איכה ד׳) זכו נזיריה משלג. יהיה אחרי כן כארגמן. והכונה כי לא תמשך הפרישות והקדושה לאותן לובשי לבנים לבד כי כל השרים והעשירים לבושי מכלול שני וארגמן יהיו פרושים ונקיים מן החטא באופן שיהיה המלך הוא הראש אסור לה ברהטים אלו לעשות רצונה תמיד והנה עם זה גמר שבחיה ע״ד שגמרה היא שבחיו מכף רגל ועד ראש אלא שהיא שבחתו ממעלה למטה והוא קלסה ממטה למעלה וכמו שאז״ל (חזית שיר ה׳) כנסת ישראל שבחתו ממעלה למטה והוא קלסה ממטה למעלה. והכוונה היא מפורסמת שהשבח הנאות לו ית׳ הוא שהוא יתב׳ משפיע על העליונים וממשיך השפע מאתו יתב׳ שהוא המעלה המוחלט אל כל מה שתחתיו מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אליה. אמנם מה שיושפע ממנה מן השלמות הוא בא בזה אחר זה בהשגה עד שמגיע אל הסבה הראשונה יתב׳ שמו והוא על דרך עצמו שביארנו.
{הנבדלים ומעלתם העליונה בבריאה}
ראשך – על זה הגלגל אין רק גלגל השכל, אשר אמר הרב כי מספר הנבדלים לא נודע רק ממספר הגלגלים המתנועעים כנגדם, אבל בהיותם ׳אלף אלפים רבו רבבן׳ (דניאל ז, י) לא יושג על ידי החקירה לבד, אבל יושג על ידי הקבלה אפילו לזה שלא עלה למדרגת הנבואה. ולפי שזאת המעלה היא המעלה היותר עליונה בנבראים, (אם) [אמר] עליה ראשך עליך ככרמל, ידמה את השגת רבויים שהם כריבוי אילני הכרמל, אך אמר שדלת ראשו מצבה ארגמן, מה שאמר למעלה בהשגה זאת ׳קווצותיו תלתלים שחורות׳ (לעיל ה, יא) כי זה מבוא בהם את הנבראים. וזהו ראשך עליך ככרמל, כי הם ראשים עליו ביחס, ובאלה יפול בהם זה הצבע, שתפול בהם השגה יותר שלמה, מה שלא היה כן למעלה שהנחנוהו ביוצר הכל. גם כי ליופי המגילה נאמר שם ׳שחורות כעורב׳, שמדבר בשער זכר, ופה בצהיבות שהוא בנקבה. ועל השכלים הנפרדים הוא ה׳יושב על כסא רם ונשא׳ (ישעיה ו, א) ואליו רמז מלך אסור ברהטים, כמה דאת אמר ׳והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק׳ (יחזקאל א, יד).
{שבח המעיין העצל שהגיע להשגות}
וכמה יופי המעיין הזה, כי עם היותו דבק אל התענוגים ובלתי נפרד מהם בראשונה, זכה להיות נמשל ודבק לכל נברא על הדרך שהמציאם אדם בו. וזהו שקלס ואמר:
ראשך - המלך1 הוא - עליך ככרמל, כמו ראש שיבולת לחה המוכן למאכל בלתי רוב מלאכות2, כן הוא היה למאכל מלכות הרשעה3: ודלת ראשך. נציב מלכות הרשעה שהיה מתנשא על המלך4 היה כארגמן המורה על מעלת לובשו5, כן הוא היה מורה על מעלת מלכות הרשעה6 על ישראל7: מלך אסור ברהטים. כי אמנם המלך היה משועבד למצות המלכות ביד הרצים8:
1. מדבר במלכי ישראל אחרי תקופת ינאי הנזכר בפסוק הקודם, והוא אחרי שכבר שלטו הרומיים בארץ ישראל, והרומיים באו לארץ ישראל בימי הורקנוס ואריסטובלוס, בניו של ינאי, ומאז היו מלכי ישראל משועבדים אליהם.
2. ׳כרמל׳ הוא שיבולת חיטה שכבר נתבשלה כל צרכה, וכבר הגיע זמן לקיטתה, כלשון הכתוב (ויקרא ב יד) ׳גרש כרמל׳, שאמרו במנחות (סו:) שפירושו ׳כר מלא׳, ופירש רש״י ׳האי כר לשון כרים וכסתות, שיהא הזוג של קליה מלא בגרעין, שיהא הגרעין מבושל כל צורכו׳. וכן פירש האלשיך לשון ׳כרמל׳ הכתוב כאן, אף שאת העניין פירש באופן שונה לגמרי מרבינו. וראה גם ר״י קרא.
3. כמו שיבולת חיטה המוכנה להיאכל ללא טורח. בפירוש רבינו לזכריה (יא א-ב) פירש מש״כ שם ׳כי נפל ארז׳ – ׳אגריפס המלך שנאסר ברומא׳, וראה מה שהערנו בדבריו שם. אך יתכן שאין הכוונה כאן לכך שהמלך נאסר, אלא שהיה נתון ומשועבד למרותם, ולא היתה לו עצמאות, כמו שמצינו בב״ב (ד.) שהורדוס אמר ׳מסתפינא ממלכותא׳, למרות שהיה בעצמו מלך.
4. ׳דלת ראשך׳ הוא גובה ראשך (רס״ג), או קליעות שערך שמודלים ומוגבהים בגובה הראש, כי ׳דלת׳ מתפרש ׳מעל׳ (רשב״ם), והכוונה למי שהוא גבוה מעל ׳ראשך׳ שהוא המלך, והוא נציב רומה שמעמדו גבוה מעל המלך, כמבואר בספרי דברי הימים שרומה שלחו נציבים למשול מטעמם בכל המדינות שכבשו. [וראה במלכים א׳ (כב מח) ׳וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ׳, וכתב הרד״ק: ׳כי בימי יהושפט לא היה מלך באדום, לפי שתחת ממשלת יהודה היה אדום מימי דוד, והיו מלכי יהודה ממנים עליהם נציבים, והנציב היה מלכם׳. ועל דרך ׳ולאום מלאום יאמץ׳, כשגברו אדום, היו הם מושלים על ישראל וממנים נציבים עליהם].
5. בבמדבר רבה (יב ד) ׳ארגמן חשוב שבכולן שהוא לבוש מלכות, כמה דתימא (דניאל ה ז) וארגוונא ילבש׳. וראה במצודות שם ׳ילבש מלבוש ארגמן ויושם על צוארו ענק ורביד הזהב וימשול בשליש המלכות׳.
6. בכתב יד חסרה כאן שורה, וכתוב ׳יוון׳ במקום ׳הרשעה׳. ומסתבר שכל השורה הושמטה מפחד הצנזורה.
7. שהמלך היה משועבד לנציב שמלך עליו.
8. לשה״כ באסתר (ג יג, ח י) על שליחות דבר המלך אחשורוש בקכ״ז מדינותיו, הרי שממשלת המלכות במדינה מרוחקת היא על ידי הרצים המביאים את דבר המלכות אליהם, ו׳רהטים׳ מלשון ׳רהט׳ בארמית, לשון ריצה, ומלכי ישראל בסוף בית שני היו אסורים בידי הרצים, השליחים המודיעים לרומה כל מעשי המלך, כפי שנראה בב״ב (ד.) במעשה של הורדוס. ובמדרש שה״ש (ורטהיימר) איתא: ׳ראשך עליך ככרמל - זהו מלכות בית חשמונאי, מלמד שהיו מלאים תורה וחכמה ככרמל שהוא מלא כל טוב, ודלת ראשך כארגמן - זהו מלכות בית הורדוס כארגמן צבוע אדום, שהיה מזרע אדום, מלך אסור ברהטים - ניבא על המלכים שהיו אסורים למלכי רומי, ברהטים - אלו מלכי רומי, כמו דאת אמר הנני מעלה עליהם את מי הנהר הרבים והעצומים׳. ומסתבר שמדרש זה היה לפני רבינו, כמו שהעיר המהדיר שם.
ודלת – כן יקרא דבר הנתלה בדבר ויורד למטה ובדברי רז״ל הדלה עליה את הגפן (בבלי סוכה י״א.), וכן ורעו דליותיו (ירמיהו י״א:ט״ז).
כארגמן – מין צבע אדומה.
אסור – ענין קשירה.
ברהטים – הבנינים שעל העליות מחדר לחדר וכן רהיטנו ברותים (שיר השירים א׳:י״ז).
מה יפית – מלת מה הוכחה על הפלגת הענין וכן מה רב טובך (תהלים ל״א:כ׳).
נעמת – ענין אהבה כמו אף נעים (שיר השירים א׳:ט״ז).
ראשך עליך ככרמל – ראשך אשר עליך יעמוד מוזקף ויהיה סגלגל כהר הכרמל והנמשל הוא לומר אשר השכינה היא הראש אשר עליך יראה כהר הכרמל.
ודלת ראשך – קווצות השער המודלה על ראשך המה יהיו יפים כפתילי ארגמן והנמשל הוא על הנביאים הנשפעים מהמקום ברוך הוא שפע הנבואה, הם ישמיעו מה שיהיה לאחרונה. וכן יקום כצבע ארגמן הנראה למרחוק ולא תסור כי אם בקושי רב.
מלך אסור ברהטים – כל כך תהיה נחמדת לעין, שאף המלך יהיה חפצו להיות קשור בבנין שבעליית הבית מחדר לחדר הנעשה להתהלך בו, בחשבו כי שם ישביע עינו ממראית פניך בראותך מתהלך מחדר לחדר והנמשל הוא לומר אשר המקום ברוך הוא יהיה אז כאילו הוא אסור בבניני בית המקדש כי עוד לא תסור משם שכינתו.
משל:
וראשך – עליך הדומה ככרמל ביופיו והדרו ודלת ראשך כצבע ארגמן הלא מלך אסור ברהטים. הלא המלך שלמה אסור ברהטיהם בכבלי האהבה ולא יוכל להתנענע בלעדה כאסור בזיקים.
מליצה:
ראשך – והנה הראש אשר הוא עליך. ר״ל מהותך העצמי. העצם הנבדל האלהי הרוחני שהוא הנפש עצמו שהוא הראש לכולם, ועז״א עליך, כמו שאת בעצמך הלא הוא דומה לכרמל המלא פרי ותנובה, כן את מלאה חכמה ודעת אלהים וכל קדש, וכן דלת ראשך השערות והתלתלים שהם האורות המחשביות הבוקעים מעצמות הנפש ומתגלים ממנה (כמ״ש ביאור זה למעלה (ד א׳ ה׳:י״א) שהשערות ברוחניות ימליץ התבקעות התעלומה לחוץ) הוא דומה כארגמן, שהוא משל אל העולם הכסא שנקרא ארגמן בפי האלהיים כשם הרוחניים הסובבים את הכסא. והארגמן הוא למטה במדרגה מעולם האורה והאצילות אשר שם מבוע הנפשות הקדושות. והלא המלך שהוא הגוף המולך בעיר הקטנה. אסור ברהטים, בצנורות היוצאות מן הנפש להשקות את הגויה בשקתות ההשכלה והחיים וההרגשה הוא כנאסר בכבליהם ובלעדם לא יזוז ממקומו והוא כאבן דומם אם תסתלק ממנו. (ובמדרש הנעלם פ׳ ויקרא דף קי״ג ע״ב ר׳ פנחס אומר הנשמה נטלה מכסא הכבוד שהוא הראש כדקאמר ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן זו הנשמה שהיא דלת הראש מלך אסור ברהטים זה הגוף שהוא אסור בקברים).
ככרמל – הר מלא ברכת ה׳ עד שהיה למשל להוראת שופע וברכה, וכאן הכונה על שופע שערות ראשה.
ודלת וגו׳ – צריך להטעים ודל֥ת ראש֖ך כארגמ֣ן מ֑לך אס֖ור ברהטֽים, עיין מה שכתבתי למעלה ד׳:א׳ על תיבת שגלשו; שערך אדום ומאיר כארגמן שלובש בו המלך, ובגד ארגמן זה אדוק על גופו על ידי פתילים הרצים תוך שנצותיהם, ומזה שמם רהטים. או שער זה אדוק על ראשך ע״י קני זהב חלולים כרהטים ומזה שמם.
ראשך עליך ככרמל – אמר הקב״ה לישראל, הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלת להר הכרמל.⁠1 (שם)
ודלת ראשך כארגמן – אמר הקב״ה לישראל, הדלים והרשים שבכם חביבים עלי כדוד, דכתיב (זכריה י״ב) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, וי״א כדניאל דכתיב ביה (דניאל ה׳) והלבשו לדניאל ארגונא.⁠2 (שם)
מלך אסור ברהטים – מלך – זה הקב״ה דכתיב ביה ה׳ מלך גאות לבש, אסור ברהטים, שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל ברהטים של יעקב אבינו.⁠3 (מ״ר)
מלך אסור ברהטים – ר׳ ברכיה אומר, מלך – זה משה, שנאמר ויהי בישרון מלך, אסור ברהטים שבשביל רהטים של מי מריבה נגזר עליו שלא לכנס לארץ ישראל.⁠4 (שם)
1. דריש ראשך מלשון דל ורש, ובא במובן זה גם באל״ף, ראש עושה כף רמיה (משלי י׳) רב אכל ניר ראשים (שם י״ג), ובמובן ריש ועוני, ראש ועושר אל תתן לי (שם ל׳) ובא כמהלך ראשך (שם ו׳), ולא נתבאר למה תפס משל החביבות באליהו, ולא באחד מגדולי ישראל, כמו האבות וכדומה. והנה במ״ר סיים בדרשה זו, שנאמר ואליהו עלה אל ראש הכרמל וישם פניו בין ברכיו, ולמה שם פניו בין ברכיו אלא אמר לפני הקב״ה אין לנו זכות הבט לברית, ע״כ, והמפרשים טרחו מאוד בבאור המשך כל דרשה זו, ולי נראה פשוט דהכונה היא ע״ד שאמרו בסוף מנחות אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, והכונה כאן, כי אע״פ שלהרש אין כל מה להביא דורן להקב״ה, בכ״ז חביב הוא להקב״ה [אם מכוין לבו] להגן עליו גם בזכות המילה לבד וכמו שאמר אליהו הבט לברית, והוי הכונה כאליהו בהר הכרמל, כמו שבקש אליהו במה להגן עליו, ועם זה דריש מעין גזירה שוה כרמל כרמל דהכא דאליהו.
2. דריש ראשך מלשון דל ורש [בחיסור א׳, וכמו שכתבנו בריש אות הקודם], ותפס המשל כדוד וכדניאל ביחס לשם ארגמן, בדניאל כתיב והלבישוהו ארגונא, ובדוד י״ל משום דכתיב ביה והוא אדמוני יפה עינים, וארגמן מראה אודם יפה לו, וכמבואר בפסיקתא איכה (ק״כ א׳) פורפירא – ארגמן. והחביבות מהקב״ה להם, בדוד כתיב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה׳ עמו, והיינו חביבות יתירה. ולדניאל חבה יתירה נודעת שנתגלו לו סודות מקץ הימין מה שלא נגלה לזולתו, כנודע. ומה שהמשיל דוקא לארגמן שמזה יוצא היחס לדוד ולדניאל ולא לענין אחר ולאנשים גדולים זולתם, י״ל משום דגם בהו מצינו ענין דלות ושפלות, דדוד נלקח למלוכה מאחר הצאן כנודע במקרא, ודניאל הורד מגדולתו כמבואר במגילה ט״ז א׳, התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו.
3. יתכן הפי׳ ברהטים כמו רהיטנו ברותים שדרשוהו על ביהמ״ק, והוא כמו באהלי יעקב, ורומז להאגדה במדרשים ר״פ תרומה דיעקב אבינו הכין עצי ברושים לבנין המשכן, יעו״ש, כך פירשו המפרשים. ואמנם אינו מבואר איפה רמוז שנשבע הקב״ה על זה, וגם למה זה הביע הכתוב ענין זה מהשראת השכינה בלשון ברהטים, ולכן נראה דהפי׳ הנכון הוא דמוסב על ענינו של יעקב בבית לבן בתולדות הצאן דכתיב שם (פ׳ ויצא) ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים, ומיד אחרי ענין זה כתיב ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, פירש״י בשם מדרשים שוב אל ארץ אבותיך ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך, ע״כ, וע״פ כל זה מתבאר מאוד הלשון מלך אסור ברהטים, שבענין הרהטים שם אסר עצמו הקב״ה כביכול בהבטחה להשרות שכינתו בישראל, והענין מבואר.
4. דכתיב בענין מי מריבה והשקית העדה ואת בעירם, ושייך לשון רהטים על שם הכתוב (פ׳ שמות) ותמלאינה את הרהטים. ומ״ש מלך זה משה, עי׳ מ״ש הרמב״ן ע״ז בנמוקיו דברים ל״ג, ה׳.
רֹאשֵׁךְ אשר1 עָלַיִךְ עומד זקוף והינו סגלגל2 כַּכַּרְמֶל – כהר הכרמל3, וְדַלַּת – וקצוות שיער4 רֹאשֵׁךְ יפים5 כָּאַרְגָּמָן – כפתילים6 אדומים7 הרכים8, וכל כך תהי נחמדה לעין עד שֶׁהַמֶלֶךְ בעצמו ירצה להיות9 אָסוּר – קשור10 בָּרְהָטִים – בבניין שבעליית הבית, בחשבו כי שם יראה אותך מתהלכת11:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. אבן עזרא, מצודת דוד. ורש״י ביאר קליעת השערות.
5. מצודת דוד.
6. שם.
7. מצודת ציון.
8. אבן עזרא.
9. מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת ציון.
11. מצודת דוד. והנמשל, השכינה שהיא הראש אשר עליך יראה כהר הכרמל, וקצוות השער הם הנביאים הנשפעים מהמקום ברוך הוא שפע הנבואה, וכנבואתם כן יקום, כצבע ארגמן הנראה למרחוק ולא יסור כי אם בקושי רב, וכאילו המקום ברוך הוא יהיה אז אסור בבניני בית המקדש כי לא תסור עוד משם שכינתו, מצודת דוד. ובמדרש, אמר הקב״ה לישראל ״ראשך עליך ככרמל״ הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל, ״מלך אסור״ זה מלך מלכי המלכים הקב״ה שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל, ״ברהטים״ בזכות יעקב אבינו שהציג המקלות ברהטים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) מַה⁠־יָּפִית֙ וּמַה⁠־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃
How beautiful and how pleasant are you, O love, for delights!
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר מַלְכָּא שְׁלֹמֹה כַּמָּה יָאָה אַנְתְּ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בִּזְמָן דְּתִסְבְּלִי עֲלַךְ יָת נִיר מַלְכוּתִי בְּעִדָּן דַּאֲנָא מוֹכַח יָתִיךְ בְּיִסּוּרִין עַל חוֹבַיִךְ וְאַנְתְּ מְקַבְּלָא יָתְהוֹן בִּרְחֵים דָּמְיָן בְּאַנְפַּיִךְ כְּתַפְנוּקִּין.
[א] מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ – מַה יָּפִית בַּמִּצְווֹת, וּמַה נָּעַמְתְּ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, מַה יָּפִית בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה, וּמַה נָּעַמְתְּ בְּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. מַה יָּפִית בְּמִצְווֹת הַבַּיִת, בְּחִלּוּק תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, וּמַה נָּעַמְתְּ בְּמִצְווֹת הַשָּׂדֶה, בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וּמַעֲשֵׂר עָנִי, וְהַהֶפְקֵר. מַה יָּפִית בְּכִלְאַיִם, וּמַה נָּעַמְתָּ בְּסָדִין בְּצִיצִית. מַה יָּפִית בִּנְטִיעָה, וּמַה נָּעַמְתְּ בְּעָרְלָה. מַה יָּפִית בְּנֶטַע רְבָעִי, וּמַה נָּעַמְתָּ בְּמִילָה. מַה יָּפִית בִּפְרִיעָה, וּמַה נָּעַמְתְּ בִּתְפִלָּה. מַה יָּפִית בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמַה נָּעַמְתְּ בִּמְזוּזָה. מַה יָּפִית בִּתְפִלִּין, וּמַה נָּעַמְתְּ בְּסֻכָּה. מַה יָּפִית בְּלוּלָב, וּמַה נָּעַמְתְּ בִּתְשׁוּבָה. מַה יָּפִית בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמַה נָּעַמְתְּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. מַה יָּפִית בָּעוֹלָם הַבָּא, וּמַה נָּעַמְתְּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, זֶה אַהֲבָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה מִתְחַטֵּא עַל מֶלֶךְ סְדוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה׳, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל (בראשית י״ד:כ״ב-כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים – זֶה אַהֲבָתוֹ שֶׁל דָּנִיֵּאל, שֶׁהָיָה מִתְחַטֵּא עַל בֵּלְשַׁצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב (דניאל ה׳:י״ז), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר נְבוֹז רֵאשָׁה תַּמָּן הִינוּן צָוְוחִין לֵיהּ לְאִיפַּרְכָא נְבוּזְבְּזָתָאךְ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְבּוּזֶיךָ בְּזִיזִין בְּנֵי בְּזִיזִין אַתּוּן, מַתְלָא אָמַר מִן דְּיֵירוּת וְלָא מִן דְּבָזִין לֵיהּ.
מה יפית ומה נעמת – (כתוב ברמז תת״א).
מא אגמלך ומא אלד׳ך, יא מחבה באלתדלל.
אהובה בפינוק! כמה את יפה וכמה את עריבה!
ואמר תחלה הנך יפה רעיתי, על הצדיקים שבהם כיון שהיו הצדיקים וההמונים מלומדים, ובבית שני מה יפית ומה נעמת, לפי שהיו חכמים מחוכמים צדיקים מצדיקים.
מה יפית ומה נעמת – אחר שפרט קילוס כל אבר ואבר, כַלל כְכל דבר: מה יפית – כולך, ומה נעמת – לידבק ביך, אהבה ההוגנת להתענג בה.
How beautiful and pleasant are you – After having praised each limb in detail, Scripture includes everything [in one phrase], "How beautiful" in your entirety, "and [how] pleasant are you" to cleave to you with a love that is proper to delight in.
מה יפית ומה נעמת – יפית במצות ונעמת בקבלת ייסורין.
אהבה בתענוגים – אהבה שישראל אוהבים את בוראם עתיד השם לעדנם בתענוגים ש׳ אז תתענג על י״י וגו׳. ואו׳ והתענגו על רוב שלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

מה יפית – אז במעשייך.
How fair art thou. Then in thy deeds.
מה יפית – אין בעולם תענוג לנפש ולא דברא יפה ונעים כמו החשק.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״דבר״.
מה יפית – שתחזור כנסת ישראל לגדולתה.
הרהיבוני ברוב יפייך ודיבקתני בך, כי מה יפית ומה נעמת מאד.
{יש} לי להדבק עמך באהבה ידיד בתענוגים, ולא לרוץ להתפרש ממך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) מה יפית ומה נעמת. בעוד שהייתם בארצכם, ולכך אנו רוצים שתקרבי אצלנו.
מה יפית ומה נעמת – לאחר שקילסוה בפרט, קילסוה בכלל, ואומרות שהיאא יפה ונעמה, נעימה בדברים ובמעשים.⁠ב
אהבה בתענוגים – האוהב אותה מתענג באהבתה כאילו אוכל כל מעדני עולם.
א. במהדורת מתיוס: שהוא.
ב. בכ״י: ובדברים.
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כמה יפה את, וכמה גדולה מידת התענוג וההנאה שלך [שתזכי בה] כאשר דברים אלה יקרו בפועל.
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים – אמר שהיא יפה מאד ונעימה וחשקה אליו ואהבתה אותו הוא בתכלית השלמות להדריך אל השגת האמת באלו התענוגים אשר בו מהתענוג הנפלא מה שכבר נודע ונתפרסם ליודעי האמת כי התענוג ההוא אין יחס להנאות הגשמיות אליו.
מה יפית ומה נעמת – אחר שאמר לה הדברים הנאמרים, עתה אומר לה, ראי ודעי מה הטוב שנמשך לך באותם התענוגים, ר״ל שבעבור התענוגים שהיו לה חטאה, כ״ש1 וכסף הרביתי לה [וכו׳]⁠2, [וכאמר׳]⁠3 וישמן ישורון, וזה כמו שאומר לחבירו, ראה מה שנמשך לך ממה שעשית:
1. ר״ת: כמו שכתוב. בהושע ב׳ י׳.
2. בכ״י מטושטש קצת.
3. בכ״י: וכאמר. בדברים ל״ב ט״ו.
מה יפית – אחר שגמר קלוסיה על זה האופן אמר לה מה יפית עכשיו יותר מכל הזמנים שעברו שבכלם הייתי אוהב אותך ומצטער ומתעצב במעשיך. אמנם מעתה תהיה אהבתי בתענוגים אחרי שכבר הגעת אל תכלית השלמות מכל צד.
{ערך שילוב התענוגים והמושכלות}
מה – אהבת המושכל בבלתי מן התענוגים, כי מתנהגת היא בשניהם במצוע מבלי הטריד (הפרד) [להפריד] זה את זה בלימוד, וכן אמרו רז״ל במדרש (ויק״ר ט, ו) עורי צפון ובואי תימן, אמר רב הונא בשם רבי הושע בר בנימין בר לוי לפי שבעולם הזה כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מביא רוח (ארגתתי) [ארגסטס] לעולם ומנהיג שני רוחות ושתיהם משמשות, הדא הוא דכתיב ׳אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי׳ (ישעיה מג, ו). צפון הוא הרוח הצפון לצדיקים, וזה ינהיג בעצם מבלי שיכלה הדרומי הגשמי:
מה יפית – מה מאד תהיה יפה ונעימה והאהבה תהיה עם התענוג כי בעודי נפרדת ממך האהבה היא סיבה אל העצבון בעבור רוב הגעגועין, אבל כשתשבי עמדי תהיה האהבה סיבה אל התענוג והנמשל הוא לומר כשתשובי מן הגולה יהיה שמחה לפני המקום ברוך הוא, אשר לא כן כשהיא בגולה.
משל:
מה יפית – (שם אהבה בא ע״ד ההפשטה, את האהבה) אומרים את מדת האהבה. מה יפית ונעמת מאד. אבל רק בתענוגים. אם האהבה מקושרת בתענוגים אז היא יפה. ר״ל אם תאהבי את המלך שאז יהי לך כל תענוג ועדן, אז טובה האהבה לא האהבה להרועה העני. אשר לא יהיה אהבה בתענוגים.
מליצה:
מה יפית – את אהבה. הנך יפה ונעים מאד אבל רק בתענוגים. ר״ל אם תאהבי את הגוף ותחיי חיים הזמניים שאז יהיו לך תענוגי הזמן וכל עדוניו. אז טוב האהבה. לא במות. שאז לא תמצא תענוגים ומעדנים.
בתענוגים – בין תענוגי עולם את אהבה היפה והנעים.
מה יפית וגו׳ – הדרשות השייכות לכאן באו למעלה פרשה א׳ פסוק ט״ו בלשון הנך יפה.
אהבה בתענוגים – זו אהבתו של אברהם אבינו שהיה מתחטא על מלך סדום, כמש״נ ויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי אל ה׳ אם מחוט ועד שרוך נעל.⁠1 (מ״ר)
אהבה בתענוגים – דבר אחד אהבה בתענוגים זו אהבתו של דניאל שהיה מתחטא על בלשאצר, שנאמר (דניאל ה׳) מתנתך לך להוין ונבזביתך לאחרן הב.⁠2 (שם)
1. מפרש מה יפית ומה נעמת מה יפה ומה נעימה האהבה שהראה אברהם להקב״ה בתענוגים בזמן שרצה לתת לו תענוגי העולם, כמו הרכוש של מלך סדום, ולא רצה לקבל, כדי לקדש שם שמים, והיה מתחטא כלומר מתענג [כ״פ הערוך ערך חטא] שאמר שיש לו די בלעדי זה, וכן הפי׳ בדרשה הבאה בדניאל בזמן שרצה בלשאצר לתת לו שליש המלוכה ולא רצה.
2. ר״ל שבזמן שרצה בלשאצר לתת לו שליש המלוכה השיב לו דניאל מתנתך לך להוי, ונבזביתך [בלשון העמים קורין לדוכסוס וממשלה נבזבית] לאחר תן, וע׳ הבאור באות הקודם.
ולאחר שפירט קילוס כל אבר ואבר שיבחה בכלליות וכך אמר1, מַה יָּפִית כולך2, וּמַה נָּעַמְתְּ לידבק בך3, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים – ההגונה להתענג בה4, ובעוד שכאשר אני נפרד ממך אהבתי אלייך היא הסיבה לעצב, כשתשבי עמדי תהיה אהבתי אלייך סיבה לתענוג5:
1. רש״י.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. מצודת דוד. והנמשל, כשתשובי מן הגולה יהיה שמחה לפני המקום ברוך הוא, ולא כן כשהיא בגולה, מצודת דוד. ומה יפה תהא כנסת ישראל כשתחזור לגדולתה, אבן עזרא. ובמדרש, מה יפית במצוות, ומה נעמת בגמילות חסדים, מה יפית במצות עשה, ומה נעמת במצות לא תעשה, מה יפית במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, ומה נעמת במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, מה יפית בכלאים ומה נעמת בסדין בציצית, מה יפית בנטיעה, ומה נעמת בערלה, מה יפית בנטע רבעי, ומה נעמת במילה, מה יפית בפריעה ומה נעמת בתפילה, מה יפית בקריאת שמע, ומה נעמת במזוזה, מה יפית בתפילין, ומה נעמת בסוכה, מה יפית בלולב, ומה נעמת בתשובה, מה יפית במעשים טובים, ומה נעמת בעולם הזה, מה יפית בעוה״ב, ומה נעמת לימות המשיח, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת׃
This, your stature, is like a palm-tree, and your breasts like clusters of grapes.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן דְּפָרְסִין כָּהֲנַיָּא יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ וּמְבָרְכִין לַאֲחֵיהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּדָמְיָן אַרְבְּעַת יְדֵיהוֹן מִתְפָּרְשִׂין כְּלוּלַבֵּי דְּתָמָר וְקוֹמָתְהוֹן כְּדִקְלָא וּקְהָלַיִךְ קָיְמִין אַפִּין בְּאַפִּין כָּל קֳבֵיל כָּהֲנַיָּא וְאַפֵּיהוֹן כְּבִישִׁין לְאַרְעָא כְּאַתְכָּלִין דְּעִנְבִין.
[א] זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר – רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא בַּר טֵבֵת שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, יֵצֶר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְיֵצֶר זְנוּת, יֵצֶר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּבָר נֶעֱקַר, וְיֵצֶר זְנוּת הוּא קַיָּם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מִי שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲמֹד בַּזְּנוּת מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹמֵד בִּשְׁתֵּיהֶן.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְחַבָּר שֶׁהָיוּ לוֹ חֲכִינִים חָבַר אֶת הַגְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ אֶת הַקְּטַנָּה, אָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּזוֹ מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹמֵד בִּשְׁתֵּיהֶם, כָּךְ עָקַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהִנִּיחַ שֶׁל זְנוּת, אָמַר כָּל מִי שֶׁעוֹמֵד בְּיֵצֶר זְנוּת מַעֲלִין לוֹ כְּאִלּוּ עָמַד בִּשְׁתֵּיהֶן. אֵימָתַי נֶעֱקַר יֵצֶר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, רַבִּי בַּנָּיָה אָמַר אֵלּוּ מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, מֵיתִיבִין רַבָּנָן לְרַבִּי בַּנָּיָה וְכִי עַל יְדֵי יְחִידִי הָיָה נֶעֱקַר, מֵיתִיב רַבִּי בַּנָּיָה לְרַבָּנָן וְכִי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר יְחִידִים הָיוּ, הֲדָא מְסַיְּיעָא לְרַבִּי בַּנָּיָה.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי מְיָאשָׁא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר כַּהֲנָא, כְּתִיב: שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים (אסתר ד׳:ג׳), רֻבָּן שֶׁל אוֹתוֹ הַדּוֹר צַדִּיקִים הָיוּ, וְדָא מְסַיְּיעָא לְרַבָּנָן, רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל כְּתִיב: וְזָכְרוּ פְּלִיטֵיכֶם אוֹתִי בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וגו׳ (יחזקאל ו׳:ט׳), פְּלִיטֵיכֶם אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁהָיוּ פְּלֵטִים מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁבוּ שָׁם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים (הושע י״ד:ט׳), מַה לִּי לְיִצְרָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲנִי עָנִיתִי, אֲנִי עֻנֵּיתִי לוֹ, לֹא אֲשׁוּרֶנּוּ, לֹא אָמַרְנוּ שִׁירָה לְפָנֶיךָ, הֱוֵי אוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁכָּפַפְתִּי יִצְרָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אִם כֵּן לָמָּה בָּאוּ יִשְׂרָאֵל בְּסָפֵק בִּימֵי הָמָן, רַבָּנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, רַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַל שֶׁאָכְלוּ מִתַּבְשִׁיל הַגּוֹיִם. אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא לֹא אָכְלוּ סְעוּדָה אֶלָּא אַנְשֵׁי שׁוּשַׁן הַבִּירָה בִּלְבָד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה (אסתר א׳:ה׳), אָמַר לָהֶם וַהֲלֹא כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, דִּכְתִיב: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו (ויקרא כ״ו:ל״ז), אִישׁ בַּעֲווֹן אָחִיו, אָמַר לָהֶם אִם כְּדַעְתְּכֶם אַתֶּם חִיַּבְתֶּם אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, דִּכְתִיב: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ״ב:י״ט), אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן לֹא עָבְדוּ אוֹתָהּ בְּכָל לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ (איכה ג׳:ל״ג), אַף עַל פִּי כֵן: וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ (איכה ג׳:ל״ג), הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם אָדָם קָשֶׁה בְּיוֹתֵר לְנַסּוֹתָן, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, וְעָמַד וְהִגָּה אֶת מַכָּתָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת פָּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּסִינַי פָּעֲלוּ בְּפִיהֶם וְלֹא פָּעֲלוּ בְּלִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ (תהלים ע״ח:ל״ו-ל״ז). בְּבָבֶל פָּעֲלוּ בְּלִבָּם וְלֹא פָּעֲלוּ בְּפִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה (אסתר ז׳:ו׳), וְהִגָּה אֶת מַכָּתָן, עַל דַּעַת רַבָּנָן עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, עַל דַּעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר. עַל דַּעַת רַבָּנָן עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כֵּיצַד, נְבוּכַדְנֶצַּר הֶעֱמִיד צֶלֶם וְהִפְרִישׁ עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה מִכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה מִכָּל יִשְׂרָאֵל. עַל דַּעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָא כֵיצַד, נְבוּכַדְנֶצַּר הֶעֱמִיד צֶלֶם וְהִפְרִישׁ מִכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה, וּשְׁלשָׁה מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁהָיוּ הַשְּׁלשָׁה מִיִּשְׂרָאֵל עָמְדוּ וּמִחוּ עַל עַצְמָן וְלֹא עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל דָּנִיֵּאל, אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ דָּנִיֵּאל נְבוּכַדְנֶצַּר הֶעֱמִיד צֶלֶם וְהִפְרִישׁ מִכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה, וְלָנוּ הִפְרִישׁ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מָה אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ נִסְגּוֹד לֵיהּ אוֹ לֹא, אָמַר לָהֶם הִנֵּה הַנָּבִיא לִפְנֵיכֶם לְכוּ אֶצְלוֹ, הָלְכוּ לָהֶם מִיָּד אֵצֶל יְחֶזְקֵאל, אָמְרוּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְדָנִיֵּאל נִסְגּוֹד לֵיהּ אוֹ לֹא, אָמַר לָהֶם כְּבָר מְקֻבָּל אֲנִי מִיְשַׁעְיָה רַבִּי: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ״ו:כ׳). אָמְרוּ לֵיהּ מָה אַתְּ בָּעֵי דִּיהוֹן אָמְרִין הָדֵין צַלְמָא סָגְדִין לֵיהּ כָּל אֻמַּיָא, אֲמַר לוֹן וּמָה אַתּוּן אָמְרִין, אֲמָרוּ לֵיהּ אֲנַן בָּעֵינַן נִתֵּן בֵּיהּ פְּגַם דְּנֶיהֱוֵי תַּמָּן וְלָא נִסְגּוֹד לֵיהּ, בְּגִין דִּיהוֹן אָמְרִין הָדֵין צַלְמָא כָּל אֻמַּיָּא סָגְדֵי לֵיהּ לְבַר מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם אִם כְּדַעְתְּכֶם הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאִמָּלֵךְ בַּגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת ה׳ וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי (יחזקאל כ׳:א׳), וּמִי הָיוּ, אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְבַקְשִׁים לִתֵּן נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, מִתְקַיֵּם אַתְּ עֲלֵיהֶן אוֹ לֹא, אָמַר לוֹ אֵינִי מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וגו׳ הֲלִדְרשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים (יחזקאל כ׳:ג׳), מֵאַחַר שֶׁגְּרַמְתֶּם לִי לְהַחֲרִיב בֵּיתִי וְלִשְׂרֹף הֵיכָלִי וּלְהַגְּלוֹת בָּנַי לְבֵין הָאֻמּוֹת וְאַחַר כָּךְ אַתֶּם בָּאִים לְדָרְשֵׁנִי, חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם (יחזקאל כ׳:ג׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה יְחֶזְקֵאל וְקוֹנֵן וְהֵילִיל בְּעַצְמוֹ וְאָמַר וַי לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל אָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה, שֶׁלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִיהוּדָה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (דניאל א׳:ו׳), וְזוֹ תְּשׁוּבָה בָּאָה לָהֶם, וַהֲוָה בָּכֵי וְאָזֵיל, כֵּיוָן דַּאֲתָא אָמְרוּ לֵיהּ מָה אָמַר לָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם, אָמְרוּ לוֹ בֵּין מִתְקַיֵּם בֵּין שֶׁאֵין מִתְקַיֵּם אָנוּ נוֹתְנִין נַפְשׁוֹתֵינוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, שֶׁעַד שֶׁלֹא בָּאוּ אֵצֶל יְחֶזְקֵאל מָה אָמְרוּ לוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא (דניאל ג׳:ט״ז-י״ז). לְאַחַר שֶׁבָּאוּ אֶל יְחֶזְקֵאל וְשָׁמְעוּ הַתְּשׁוּבָה, אָמְרוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא (דניאל ג׳:י״ח), בֵּין מַצִּיל בֵּין לֹא מַצִּיל יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד. מִן דְּנָפְקִין מִן גַּבֵּיהּ דִּיחֶזְקֵאל נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ יְחֶזְקֵאל מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁאֵינִי מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, מִתְקַיֵּם אֲנִי עֲלֵיהֶם בְּוַדַּאי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל ל״ו:ל״ז), אֶלָּא שְׁבִיק לְהוֹן וְלָא תֵימַר לְהוֹן מִידֵי, אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן מְהַלְּכִין עַל תֻּמָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וגו׳ (משלי י׳:ט׳), מֶה עָשׂוּ הָלְכוּ וּפִזְּרוּ עַצְמָן בֵּין הָאֻכְלוּסִין וַהֲווֹן אָמְרִין וְהֵן לָא מַצִּיל יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ, הֲדָא הִיא דִּבְרִיָּיתָא מִשְׁתַּבְּעִין וְאָמְרִין בְּמַאן דַּאֲקִים עַלְמָא עַל תְּלָתָא עַמּוּדִים, אִית דְּאָמְרֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִינוּן, וְאִית דְּאָמְרִין אֵלּוּ הֵן חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, מַה תָּמָר נִגְזְרָה עָלֶיהָ שְׂרֵפָה וְלֹא נִשְׂרְפָה, אַף אֵלּוּ נִגְזַר עֲלֵיהֶם שְׂרֵפָה וְלֹא נִשְׂרְפוּ, כֵּיצַד נַעֲשָׂה לָהֶם הָאוּר, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נְחֶמְיָה, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כְּמִין טַלְנָס, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר כְּמִין אָוְקֵיי.
הד׳ה קאמתך תשבה אלנכ׳לה, ות׳דיאכי כאלענאקיד.
זאת הקומה שלך דומה לעץ הדקל, והשדים שלך דומים לאשכולות.
ואמר זאת קומתך, אורך ימי האומה בצדקתה כאורך קומת התמר שנ׳ כי כימי העץ ימי עמי (ישעיהו סה כב), ונאמר בצדיקים צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג).
ואפשר שפירוש שדיך לאשכולות, בית שמאי ובית הלל וכל תלמידיהם,
זאת קומתך דמתה לתמר – ראינו נוי קומתך בימי נבוכדנצר, שכל האומות היו כורעות ונופלות לפני הצלם, ואת עומדת קומה זקופה כתמר הזה.
ושדיך לאשכולות – דניאל חנניה מישאל ועזריה, שהיו לך כשדים לינק מהם, דמו לאשכולות, שמשפיעות משקה. כך הם השפיעו להניק וללמד את הכל שאין יראה כיראתם.
עד כאן קלסו האומות, מכאן ואילך דברי שכינה לגלות ישראל שבין האומות.
Such is your stature, likened to a [stately] palm tree – We saw the beauty of your stature in the days of Nevuchadnetzar, when all the nations were kneeling and falling before the image,⁠1 but you stood as upright as this palm tree.
And your breasts are like clusters – Daniel, Chananyah, Mishaeil, and Azaryah, who were for you like breasts to suck from. They were likened to clusters, which provide drink, so did they provide lavishly and teach everyone that there is no God like your God.
Until this point, the nations praised him [i.e., Yisroel]. From here on, are the words of the Divine Presence addressing Yisroel's exiles, who were among the nations.
1. See the last note in 1:17 above.
זאת קומתך דמתה לתמר – אלו ישראל שמכוונים לבם לאביהם שבשמים כתמר.
ושדייך – אלו תלמידי חכמים שמלמדין תורה לישראל שמניקים את ישראל חכמה. כשם שהשדיים מניקים את התינוק חלב והם נקראו אשכלות כענין שנאמר אין אשכול לאכל ביכורה אותה נפשי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואחר שדימה אותה לתמר התאווה להיות עמה.
After comparing her to a palm-tree, he longs to be with her.
זאת קומתך – אז ירבו הצדיקים, צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג).
ושדייך – הם בעלי התורה שיתנו פרי.
This thy stature. This means what the Scripture says, ‘Thy people also shall be all righteous’ (Isaiah 60:21). Then the righteous shall be multiplied. ‘The righteous shall flourish as the palm-tree’ (Psalms 92:13).
And thy breasts. Those who occupy themselves with the law, whose words give forth the fruit of its sayings.
(ח-ט) זאת קומתך דמתה לתמרא ואשכלות – הן אשכלות הגפן שעלתה עם אילן התמר.
כל אחד היה מתאוה ואומר אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויאחז בשדיה ויריח אפה שהיא כתפוחים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״דמתה לתמר״.
ועניין זאת קומתך דמתה לתמר – זהו שאמר: ועמך כלם צדיקים (ישעיהו ס׳:כ״א), וכתוב: צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג).
זאת קומתך דמתה לתמר – גבוה את הרבה כתמר, ואדם גבוה הוא נאה.
ושדייך לאשכלות – גדולים לאשה מום הוא לה (בבלי כתובות ע״ה.). וזה שמשבחה: גבוה את כתמר, ואפילו כך, שדייך אינן גדולותא כענפי תמר, אלא דומות לאשכולות שהם קטנים.
א. בכ״י: גדילת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ח-י) זאת קומתך דמתה לתמר. כשהכהנים עומדים ומברכים את העם, והם כפופים לפניהם כל אחד כאשכלות הגפן, ואצבעות ידי הכהנים כפופים כלולבי דתמרא כתרגומו. אמרתי אעלה בתמר – ולכך אנו רוצים להדבק בך, כי גדול יופיך מכל העמים. וחכך – בתפלה ובחכמות.
א. הדל״ת מופיעה מעל המלה. בתרגום עצמו הביטוי הוא ״לולבי דתמר״.
(ח-ט) זאת קומתך דמתה לתמר, ולכך אמרנו אעלה בתמר – שתדבקי בנו, אחרי שאין דודך עתה אצלינו, ויהיהא נא שדייך לנו עריבים כאשכלות הגפן.
א. בנוסחנו: ויהיו. תנ״ך קניקוט אינו מביא עדים לנוסח זה על אתר, אבל יש עד אחד לנוסח ״ויהי״.
דמתה לתמר – כלפי שאמרה לו: בחור כארזים (שיר השירים ה׳:ט״ו), אמרו לה: שקומתה ישרה וזקופה כתמר, שאין לו ענפים רק בראשו, והוא עץ זקוף וישר.
ושדייך לאשכלות – מתאוין לשכב בין שדיה כמו שתאבים לאכול אשכל של ענבים, כמו שנאמר במיכה: אין אשכל לאכל בכורה אותה נפשי (מיכה ז׳:א׳), ובהושע:⁠א כבכורה בתאנה בראשיתה (הושע ט׳:י׳).
א. בכ״י בטעות: ובישעי׳.
זאת קומתך דמתה לתמר ירבו הידיעות שלך ותגדל חוכמתך ותצמח ותרבה.
ושדיך לאשכולות ההבנה שלך תגדל ותרבה, ויצאו ממנה פירות מתוקים וערבים ומועילים, כמו אשכולות הגפן ואשכולות של תמרים יבשים ולחים.
זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות – אמר שהיא עולה מאד אל השלמות ביושר כמו התמר שהוא גבוה מאד וישר ושדיה אשר תשפיע לו בהם מה שתשפיע הם דומים לאשכולות לטוב התיישרה למה שידרוך אל התכלית אשר הוא הפרי. ואולם אמר זה כי באלו העניינים המיוחדים אשר יחקור מהם סדור מוגבל והמאוחר יותר נכבד מהקודם כאלו תאמר שהוא יחקור תחלה מהמחצבים ואחר מהצמחים ואחר מהבעלי חיים וזה אופן עלותה ביושר.
זאת קומתך דמתה לתמר – המשיך דבורו ואמר לה, בעבור זאת קומתך נגלית1, ר״ל גאותך זאת דמתה לתמר, שהוא עץ גבוה ולוקטי׳ פריו בכל שנה, כן אומת ישראל שודדה2, בעבור כי גבהו בנות ציון3, וז״ש דמתה לתמר, ר״ל גאותך כתמר, ובעבור זה דמתה אליה, שבכל שנה לוקטים פריה.
ושדיך - ר״ל בתי המקדש היו כאשכלות ענבים שלוקטים אותם, ונשארה הגפן בלי ענבים4.
1. ר״ל הלכת לגלות.
2. שוּדְּדָה.
3. ישעיהו ג׳ ט״ז.
4. עיין ירמיהו ח׳ י״ג.
ואמר זאת קומתך דמתה לתמר – לומר שתועלות קומתה הם אלו כי הוא כמו התמר הנאה אשר שם התמרים מתוקים.
ולזה אמר זאת קומתך – ירצה כי כל העם המוגבל בשיעור קומתיך דומין לעץ התמר. ירצה שעמך כלם צדיקים וכמ״ש (תהלים צ״ב) צדיק כתמר. ואמרו רז״ל (בראשית רבה מ״א) מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה. לולבין להלל. חריות לסכוך. סיפין לחבלים. סנסנים לכברה. קורות לבית. עצים להדליק, כך ישראל אין להם פסולת. מהם בעלי מקרא. מהם בעלי משנה. מהם בעלי תלמוד. ואפילו בורים גומלי חסדים הם. בעלי מדות הם. בעלי צדקה הם. וכ״ש בזמן שלא ימצא בורות במעמדם.
ושדיך לאשכלות – יאמר ג״כ על המלך והכהן כי הפרנסים יהיו לפי הדור. אם כן אין לי בך מכאן ואילך רק אהבה בתענוגים רבים כמו שאמרתי.
{משל התמר להבנת התשובה והשלמות}
זאת – להתיר שאלת השואל איך אפשר שמתרשל כזה יעלה זה השיעור, וכן תפול השאלה בבעלי תשובה, לזה המשיל משלו ואמר למה שהמעיין היה דומה, ואמר כי זאת הקומה אשר נרמז בה כל אשר בשם נמצא יקרא, דומה לתמר, במה שמתחילה נתקשה להכנס במסורת המעיינים ואחר כך הספיק המוסר לקנות מהשלמות השיעור הנאמר, כי כן התמר תחילתו אינו עושה פרי, ומה שימצא בפגישתו אינו רק הקוצים וברקנים, ועם כל זה באחריתו עושה פרי למעלה, חשוב ומועיל מחשובי שאר האילנות כמוהו. והיה זה אשר בתחלתו נתקשה לרוע מזגו מזלו, ואחר צדק בעיוני הטוב ובתורתו, כי הבחירה מנצחת המזל, וכדברי רבי יוחנן אין מזל לישראל (שבת קנו, א). ויצדק המשל בו שנאמר ׳צדיק כתמר יפרח׳ (תהלים צב, יג). וזהו שקומתו דמתה לתמר בעוקצין, אך בסופו שדיך כאשכלות הגפן, ולכן מפני כוסף האשכלות יסבול צער מוקף האילן. וזהו:
ובכן1 זאת קומתך – מעלתך, דמתה לתמר שהוא גבוה ופריו יושג בטורח רב, ועם זה פריו מעט המזון נעדר הריח2 ומזונו בלתי נאות3, כן ראשי עמך משתררים על הציבור עם היותם נותנין פרי בלתי רב התועלת4, ושדיך - המורים בעם5, דומים לאשכולות של תמר6, שבהם תמרים רבים ומעטי התועלת7, כן הם מלאו חכמות של מעט תועלת, כענין שיחת דקלים ומשלי כובסים וזולתם8:
1. לא פירש את פסוק ז׳ ׳מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים׳, ולדרכו של רבינו עלינו להבין מה עניינו לכאן, שאינו מדבר עתה בשבחם של ישראל. והאלשיך כתב על פסוק זה שאילו היה משיח בא בזמן של ׳אחישנה׳, לא היו סובלים מחבלי משיח, וכתב ׳ואמר הוא יתברך, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כמה טוב וכמה נעים היתה אהבה בתענוגים ולא בצרות וחבלי משיח, כלומר שעל כן קדמתי כמה פעמים לעוררך אלי שתשוב, למען הביא עליך את כל הטובה בתענוגים ולא בצרות׳, ובהמשך כתב שעל אף תיאורי מעלות ישראל, בכל זאת לא זכו ל׳אחישנה׳, שכל מעלותך ׳דמתה לתמר׳ שאורך שבעים שנה עד שיוכל לשבוע מפריו, כן על ישראל לסבול מחבלי משיח כי לא השיגו שלימות מספיקה.
2. כמו שאמרו בויקרא רבה (ל יב) שארבעה מינים שבלולב משל למיני האנשים, וכפות תמרים שיש בהם טעם ולא ריח, הוא משל לבעלי תורה שאין להם מעשים טובים, וכאן מוסיף רבינו שאף המזון של התמר שיש בו טעם, הוא רק מעט.
3. ראה ברכות (יב.) ׳דתמרי נמי מיזן זייני׳, הרי שיש להם ערך של מזון, אך שם (נו.) איתא ׳אמרי ליה [אביי ורבא לבר הדיא], חזן חביתא דתלי בדיקלא [ראינו בחלום חבית תלוי בדקל], לאביי אמר ליה מדלי עסקך כדיקלא [עסקך ביין יגדל כדקל], לרבא אמר ליה חלי עסקך כתמרי׳ [תתן סחורתך בזול כתמרים], ובתענית (ט:) ׳עולא איקלע לבבל, חזי מלא צנא דתמרי בזוזא [ראה שהתמרים זולים], אמר, מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא [בתמיה], בליליא צערוהו, אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא׳. ובכתובות (י:) ׳אמר רב חנא בגדתאה, תמרי משחנן [מחממות], משבען, משלשלן, מאשרן [מחזיקות כח], ולא מפנקן [אינן מרבות אסטניסא על הלב, וכולן לשבח], אמר רב, אכל תמרים אל יורה, מיתיבי, תמרים שחרית וערבית יפות, במנחה רעות בצהרים אין כמותן, ומבטלות שלשה דברים, מחשבה רעה וחולי מעים ותחתוניות, מי אמרינן דלא מעלו, עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא וכו׳, ואיבעית אימא לא קשיא, הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא, דאמר אביי אמרה לי אם תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא, בתר נהמא כי עברא לדשא׳. ועולה מזה שהתמרים כמאכל בפני עצמו אינם טובים, אלא אחרי אכילת לחם.
4. ראשי העם, המלך והכהן הגדול, היו משתררים על העם, ולא היו מביאים לו תועלת רב, שלא דאגו אלא לעצמם ולא לתיקון העם, הרי שהתועלת המועטת שהשיגו ישראל מהם היה כפרי התמר, שיש טורח רב להשיגו בגלל גובה העץ, והתועלת מועטת. [והתועלת שמשיג ממנהיגים רעים מבוארת בפירוש רבינו לאבות (ג׳:ב׳) על תקופה זו שמדבר בה כאן, על המשנה ׳הוי מתפלל בשלומה של מלכות׳: ׳אף על פי שהמלך לפעמים בלתי כשר, כמו שקרה ברוב מלכי בית שני, והוא אולי גוזל וחומס, מכל מקום ראוי להתפלל בשלומו, כי אז יטיל מוראו ולא יסכים שיגזלו העם זה את זה, ובזה מסיר החמס מבין המון העם׳].
5. כמו שביאר לעיל (ד ה, ז ד).
6. כי לא פירש לאיזה אשכולות הכוונה, ומסתבר שהם אשכולות התמר הנזכר. אך אבע״ז כתב שהם אשכולות הגפן.
7. כי יש תמרים רבים בכל אשכול, אבל כבר התבאר שהתועלת מפרי הדקל מועטת.
8. בסוכה (כח.) ׳אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן׳. ובמאירי כתב שם ׳ונכללו באלו חכמות גדולות מענין הטבע ומה שאחר הטבע ומעשה מרכבה׳. וראה בן יהוידע שם שדייק ממה שאמרו בהמשך שם ׳לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא׳, שלא תחשוב שריב״ז איבד זמן בלימוד חכמות אלו, אלא בסייעתא דשמיא נפתח ליבו להבינם במהרה הואיל ויש בהם צורך לענייני תורה, וזהו ׳ואוצרותיהם אמלא׳ ללא יגיעה. וראה שו״ת משנה הלכות (חט״ו סי׳ עד) מה שהאריך בעניין לימוד חכמות אלה. ורבינו נקט דוגמא משיחת דקלים לפי שהמשיל חכמות אלה לפרי הדקל. והדברים עולים בקנה אחד עם המבואר שפרי התמר יש בו מעלות רבות, אבל רק כאשר אינו המאכל העיקרי, אלא בא אחרי הלחם, כן חכמות אלה יש בהן תועלת למי שמילא כריסו בתורה. והאלשיך כתב: ׳ושדיך, הם הראוים שתלמוד ותינק מדדיהם תורה ומעשים טובים, הם כאשכלות, ולא אמר כאשכלות הגפן, רק סתם חוזר אל התמר הנזכר, לומר שאין תוכם בעצם כברם, כי הם כאשכלות התמר שברם מתוק ותוכם גרעין קשה, והמוצץ לא יוכל למוץ רק מהחצוניות, ובדחקו לא יקח את כל מאומה כי קשה הוא, כן הדבר במלמדי תורה ומצוות ומוסר, שאם נופת תטופנה שפתותם ולבם לא כן בעצם כלבב דוד ודומה לו, לא יסכונו למודיו ומוסריו אל יונקי שדי השכלתו בעצם וכו׳, וזהו אומרו הנה שדיך הם כאשכלות התמר הנזכר, מתוקים מבחוץ וקשים מבפנים וכו׳, או יאמר שדיך, הם מלמדיך אשר שדיהם תינק, כאשכלות התמר שלא יהנה אדם ממנו רק מהחצוניות ולא מהפנימי כי קשה כעץ הוא, כן מלמדיך לא ימציאו עצמם ללמדך מפנימיות ידיעתם רק מהחצוניות, ומתקשים ללמדך הפנימיות׳. ועוד כתב שם: ׳עוד יתכן בהמשך הכתובים זאת קומתך כו׳, לתת דופי במתפלספים ומניחים חיי עולם, ובילדי נכרים ישפיקו חכמות חיצוניות אשר שנא ה׳, בשומם עיקרי הדת נתונים נתונים תחת היקשי שכליהם ותולדות כזביהם, כי מגפן סדום שרשי עיקריהם..., וכמקרה אוכל פרי התמר גם הוא יקרנו, אשר אם יאכל איש ברו ותוכו יזרוק ויערב לו, אך אם יתן איש אותו כאשר הוא תוך פיו וילעוס אותו בין שניו למוץ תוכו אגב חצוניותו, ישתברו שניו ומתלעותיו ולא יהנה לא מזה ולא מזה, כן הדבר הזה, כי התחלות חיצוניות החכמה הזרה יערבו בצד מה, אך אין תוכה כברה כי אם קשה כשאול, כענין גרעין התמרה כי קשה הוא, ואינו ככל יתר גרעיני פירות שיש אוכל בקרבו כי אם כלו עץ יבש, כן החכמה ההיא קלת האיכות ורבת המהומה׳ וכו׳, ע״ש. ואולי כוונת רבינו אחרת, כי כאשר היתה הנבואה שורה בישראל, לא היתה תועלת בידיעת חכמות אלו שבהם האדם יכול לדעת עתידות, אך כעת שלא שרתה נבואה היו חכמי ישראל לומדים אותם.
ושדיך לאשכלות. האל״ף בפתח והכ״ף בחולם.
קומתך – מלשון קומה וגבהות.
דמתה – מלשון דמיון והשוואה.
לאשכלות – כן יקרא הענף והגרגרים תלוים בו וכן אשכול הכופר (שיר השירים א׳:י״ד).
זאת קומתך – זאת תהי מראה קומתך תדמה לאילן תמר הזקוף מבלי עקמימות והנמשל הוא על כל האומה שתהיה בכללה ישרה.
ושדיך – דדיך יהיו תלוים כלפי מטה כאשכלות מן האילן והנמשל הוא על המלך וכהן גדול המיניקים אותך להשפיע לך טובה, הנה ישפיעו טובה מרובה כאשכלות הגפן המשפיעים יין רב.
משל:
זאת – עתה בא המלך שלמה עצמו ומדבר על לבה בל תפרד מאתו. אומר לה הנה זאת קומתך שאת נצבת עתה בקומה זקופה בגאוה ועוז, עד שדמתה לתמר הגבוה מאד. עד שלא יוכל איש לעלות אליו. ושדיך תלוים מן הגובה הזאת כאשכולות.
מליצה:
זאת קומתך – אחר שצייר איך כל בנות הגויה וכל כחותיה לכל מחלקותיה מתוכחים עם הנפש בל תפרד מאתם, וכ״א מדבר עמה בפרט ומבקש בל תפרד ממנו כי יאבד בהפרדה, מצייר עתה איך המלך שלמה עצמו, (הוא הלב שממנו תוצאות חיים והוא הדופק וחי עד סוף הגויעה שאוסף מרוצת הדם והחיים אליו) מתפרד עתה מן חשוקתו שהיא הנפש. ומתעורר הפעם האחרון בכל עז ובכל כחותיו לעצור בעד הנפש בל תפרד מן הגויה, (כידוע שברגע האחרון יתאמץ הלב בכחותיו עוד הפעם כאשר יתלהב הנר בעת שקרוב להכבות) אומר הוא אליה, נפשי הנה זאת קומתך. ר״ל כל הפרטים שחשב עד עתה מן מה יפו פעמיך עד הראש. היא קומת הרעיה השמיימית, כי הנפש הצומחת והחיונית והמשכלת היא הקומה השלמה של הנפש בכללו, אשר ממנה יתפרדו אלה הכחות (כמ״ש הרמב״ם בח׳ פרקיו), והיא דמתה לתמר. הפורח למעלה ראש ולבו פונה למעלה, כן את פונה למעלה ואל אישך בשמים תשוקתך, ושדיך דומים לאשכולות, שכבר הבשילו ענבים ועומדים להבצר ולהנתן ביקבים להוציא יינם, כן הגיע עת הבציר לך להפנות מהעה״ז ולקבל שכר מעשיך בעולם הגמול.
דמתה לתמר – יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר, מה תמר נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו.⁠1 (שם)
1. גזירת שריפת תמר ע״י יהודה שאמר הוציאוה ותשרף, ושייכות כלל פסוק זה לחנניה מישאל ועזריה יתבאר בדרשה הבאה.
זֹאת – כך יהיה מראה1 קוֹמָתֵךְ – הגובה שלך2, דָּמְתָה – תהיה דומה3 לְאילן4 תָמָר הזקוף מבלי עקמימות5, וְשָׁדַיִךְ – ודדיך יהיו תלויים כלפי מטה בדומה6 לְאַשְׁכֹּלוֹת7 הנוטים מטה מן האילן8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. שם.
4. מצודת דוד.
5. שם.
6. שם.
7. הוא הענף שהגרגרים תלויים בו, מצודת ציון.
8. מצודת דוד. והנמשל, כל האומה תהיה בכללה ישרה, והמלך וכהן גדול המניקים את כנסת ישראל להשפיע לה טובה, וישפיעו טובה מרובה כאשכלות הגפן המשפיעים יין רב, מצודת דוד. ורש״י ביאר, ראינו נוי קומתך בימי נבוכדנצר שכל האומות היו כורעות ונופלות לפני הצלם, ואת, כנסת ישראל עמדת בקומה זקופה כתמר הזה, וכן ראינו את דניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו לך כשדיים לינק מהם, ״דמו לאשכולות״ שמשפיעות משקה, כך הם השפיעו להניק וללמד את הכל שאין יראה כיראתם. ובמדרש, אלו ישראל שמכוונים לבם לאביהם שבשמים כתמר, ״ושדייך״ אלו תלמידי חכמים שמלמדים תורה לישראל, שמניקים את ישראל חכמה כשם שהשדיים מניקים את התינוק חלב, והם נקראו אשכולות, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ⁠־נָ֤א שָׁדַ֙יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃
I said: I will climb up into the palm-tree, I will take hold of its boughs. Let your breasts be as clusters of the vine, and the fragrance of your breath like apples;
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אַסַּק וַאֲנַסֵּי לְדָנִיֵּאל וְאַחְזֵי אִי כָּהִיל לְמֵיקָם בְּנִסְיוֹנָא חֲדָא הֵיכְמָא דְּקָם אַבְרָהָם דְּדָמֵי לְלוֹלַבָּא דְּתָמָר בְּעַסְרָא נִסְיוֹנִין וּבָחֵין אֲנָא אַף לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אִי כָּהְלִין לְמֵיקָם בְּנִסְיוֹנְהוֹן אֶפְרוֹק בְּדִיל זְכוּתְהוֹן לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְתִילִין לְאַתְכָּלִין דְּעִנְבִין וְשׁוֹמְהוֹן דְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אִשְׁתְּמַע בְּכָל אַרְעָא וְרֵיחֵיהוֹן יְהֵי נָדֵיף כְּרֵיחַ תַּפּוּחִין דְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן.
[א] אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר – אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּה בְּכָל הָאֻמָּה כֻּלָּה וְלֹא נִתְעַלֵּיתִי אֶלָּא בָּכֶם. אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, בְּסַנְסַנַּיָּה הֲדָא תְּמָרְתָא כִּדְלָא עָבְדָה כְּלוּם לָא פְּחִיתָא דְּהִיא עָבְדָה מִן תְּלַת אִילָנִין אַלְבְּנִין, אָבוּן בַּר חִסְדֵּי אָמַר בְּאַתְרִין צָוְוחִין לְאַלְבְּנַיָּה סַנְסִנַּיָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן (דניאל ג׳:כ״א), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּגוּלֵּיהוֹן, וְרַבִּי הוּנָא אָמַר, בְּמוֹקְסֵיהוֹן.
אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָה, [שלשה] [ששה] נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרַץ הַכִּבְשָׁן, וְנִשְׂרְפוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, וְנַעֲשָׂה נְבוּכַדְנֶצַּר אִימוֹס שֵׂירוּף, וְהִפִּילָה הָרוּחַ אֶת הַצֶּלֶם, וְהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל הַמֵּתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. צָף הַכִּבְשָׁן מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הֲדָא קְרָא: אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עֲנֵה וְאָמַר וגו׳ הָא אֲנָה חָזֵה גֻבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וגו׳ וְרֵוֵהּ דִי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין (דניאל ג׳:כ״ד-כ״ה). רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, אָמַר לוֹ אִי רָשָׁע לֵחָה סְרוּחָה בַּר אִית לֵיהּ, חֲזוֹר וְיָתֵיב מִילָךְ, חֲזַר וְיָתֵיב מִילוֹי, עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שְׁלַח בְּרֵיהּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי (דניאל ג׳:כ״ח), אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן פֵּרֵיטִין מִשֶּׁלּוֹ הָיוּ. נִפְרַץ הַכִּבְשָׁן מִנַּיִן, דִּכְתִיב: בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה, פְּרֻקּוּ וֶאֱתוֹ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא פֻּקוּ וֶאֱתוֹ (דניאל ג׳:כ״ו), מִכָּאן שֶׁנִּפְרַץ הַכִּבְשָׁן. נִשְׂרְפוּ אַרְבָּעָה מַלְכֻיּוֹת מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב: שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא (דניאל ג׳:ב׳), אֲדַרְגָּזְרַיָּא אִיפַּרְכַיָּא, גְּדָבְרַיָּא אִיסְטְרַטְטַיָּא, דְּתָבְרַיָּא אִיסְכְּלוֹסְקוֹקֵי, הוּא קוֹרֵא לָהֶם דְּתָבְרַיָּא, שֶׁהֵם שׁוֹבְרִים אֶת הַדְּבָרִים, תִּפְתָּיֵא, מֵימְרַם, וְלָמָּה הוּא קוֹרְאָן כֵּן תִּפְתָּיֵא, שֶׁמְפַתִּין יֵצֶר הָרָע עַל זְנוּת, אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת דֻּכָּסִין וְאַנְדִּיקִין וְהַהֶגְמוֹנִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא (דניאל ג׳:ב׳), אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ בִּירִידָתָן, בַּעֲלִיָּתָן מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג׳:כ״ז), אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָא, רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אַחָא אָמַר אֵלּוּ הָאַרְכּוּנוֹת שֶׁהֵן נֶחְשָׁדִין וּפוֹנִין דִּין לְכָל צַד, וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁמְהַדְּרִין פָּנִים וּפוֹנִים דִּין. סִגְנַיָּא סְכוֹלוֹסְטִיקִי, וּפַחֲוָתָא קָתָאלִיקֵי, וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא קְשִׁישֵׁי וְאִיטְרוֹלוֹגִיסֵי, חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ (דניאל ג׳:כ״ז). וְנַעֲשָׂה נְבוּכַדְנֶצַּר אִימוֹס שֵׂירוּף מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הֲדָא דְּהוּא אָמְרָהּ בְּפוּמֵיהּ: אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה (דניאל ג׳:ל״ב), עִמִּי עֲבַד בְּגוּפִי עֲבַד. הִפִּילָה הָרוּחַ אֶת הַצֶּלֶם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הֲדָא קְרָא: כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ (ישעיהו מ״ו:א׳). הֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל אֶת הַמֵּתִים מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הֲדָא קְרָא: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ (יחזקאל ל״ז:ט׳).
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁהִפִּילָה אֶת הַצֶּלֶם, הָרוּחַ הַהוּא הֶחֱיָה הַמֵּתִים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹתוֹ הַיּוֹם שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה. וְרַבָּנָן אוֹמְרִים כַּמָּה הֲוָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְפַתֵּהוּ לְדָנִיֵּאל וְאוֹמֵר לוֹ לֵית אַתְּ סָגֵיד לְצַלְמָא דְּרִידָא לֵיהּ וְאִית לֵיהּ מַמָּשָׁא, אֲמַר לֵיהּ תָּא חֲמֵי מַהוּ עָבֵיד וְאַתְּ מִן גַּרְמָךְ אַתְּ סָגֵיד לֵיהּ, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ רָשָׁע נָטַל צִיצוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וְכִנֵּס כָּל זְנֵי זְמָרָא וַהֲווֹ מְקַלְּסִין קֳדָמוֹהִי וְהוּא אוֹמֵר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כֵּיוָן דַּחֲמָא דָּנִיֵּאל כֵּן אָמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ יָהֵיב לִי רְשׁוּתָא לְמִסַּק וְלִמְנַשַּׁק הָדֵין צַלְמָא דִידָךְ עַל פּוּמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה עַל פּוּמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ דְּהוּא טְעֵים מִשְׁתָּעֵי, מִיָּד נָתַן לֵיהּ רְשׁוּת וּסְלִק מִיסְלַק, אִישְׁתְּבַע לְצִיצָא וַאֲמַר לֵיהּ בָּשָׂר וָדָם אֲנִי וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֶלָּא הִזָּהֵר שֶׁלֹא יִתְחַלֵּל בְּךָ שֵׁם שָׁמַיִם וְגוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אַחֲרַי, בָּא לְנַשְּׁקוֹ וְהוֹצִיא בָּלְעוֹ מִתּוֹךְ פִּיו, מִן דִּנְחַת מִתְכַּנְּשִׁין כָּל זְנֵי זְמָרָא וַהֲווֹ מְקַלְּסִין קֳדָמוֹהִי וְלָא הֲוָה עָבֵיד כְּלוּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִפִּיל הָרוּחַ אֶת הַצֶּלֶם. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, הֲווֹ נָסְבִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמְתַבְּרִין יַתְהוֹן וְעָבְדִין יַתְהוֹן זוֹגִין פַּעֲמוֹנִין, וְתָלָן יַתְהוֹן בְּכַלְבֵּיהוֹן וּבַחֲמוֹרֵיהוֹן, וַהֲווֹ מְקַרְקְשִׁין בְּהוֹן וְאָמְרוּן אֲתוֹן חֲמוֹן לְמָה הֲוֵינַן סָגְדִין, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה. וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, זֶה פֶּרֶץ וְזֶרַח, מַה פֶּרֶץ וְזֶרַח נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם שְׂרֵפָה וְלֹא נִשְׂרְפוּ, אַף אֵלּוּ נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם שְׂרֵפָה וְלֹא נִשְׂרְפוּ. וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מֵאַחַר שֶׁכָּתַב בָּהֶן: וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן (דניאל ג׳:כ״ז), וְאַתְּ אָמַר: וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, וּלְמָה הָיָה דּוֹמֶה רֵיחָן לְרֵיחַ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים.
אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן אמרתי אעלה בתמר ועכשו לא עלתה בידי אלא סנסנה אחת של חנניה מישאל ועזריה (כתוב בתורה רמז תקצ״א).
תוסמת אטלע אלי אלנכ׳לה, אצ׳בט באעד׳אקהא, ויכונאן אלאן ת׳דיאכי כענאקיד אלגפן, וראיחהֵ אנפאכי כאלתפאח.
בקשתי (נ״א: אמרתי) לעלות אל הדקל אתפוש את אשכולות התמר, ויהיו עכשיו שני שדיך כאשכולות הגפן, ויהיה ריח האף שלך כמו התפוחים.
אמרתי – התכוננתי.
בסנסניו – ענפיו.
ויותר קרוב שפירוש אעלה בתמר ההלכה שקבעו (ראשי) האומה כגון ר׳ עקיבה ודומיו.
ואמרו ויהיו שדיך, מלכי בית חשמונאי.
אמרתי אעלה בתמר – מתפאר אני בין חיילות של מעלה בכם, שאתעלה ואתקדש על ידכם בתחתונים, שתקדשו את שמי בין האומות.
אחזה בסנסניו – ואני אאחוז ואדבק בכם, סנסנים ענפים.
ויהיו נא שדיך – ועתה הַאְמִיתִֿי את דברי, שלא תתפתי אחר האומות, ויהיו הטובים והחכמים שביך עומדים באומנםא להשיב דברים למפתים אותך, שילמדו מהם הקטנים שבהם.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 142. בכ״י מינכן 5: ״באמנם״. בכ״י לייפציג 1: ״באמונתם״.
I said, I will ascend the palm tree – I boast of you among the heavenly hosts, that I will be exalted and sanctified through your actions in the earthly abodes, when you will sanctify My Name among the nations.
I will grasp its branches – And I will grasp and cleave to you; "סַנְסִנִּים" are branches.
And now let your breasts – And now, make true My words, that you will not be enticed to follow the nations, and may the good and wise among you be steadfast in their faith, to retort to those who entice them, so that the lesser ones among you will learn from them.
אמרתי אעלה בתמר – לעתיד יאמר הקב״ה אעלה את שפלות עמי ישראל שהם ירודין עד עפר אעלה אותם.
אחזה בסנסיניו – כאדם שעולה והוא אוחז כנופו ועולה אלא שהתמר יש לו סנסנים והם עוקצין כמו הסנה כשם שנגלה השם על משה בסנה לפי שהיו עמו בצרה בשעבוד מצרים כך יראה הקב״ה את עני עמו שהם כתמר מלאים סנסנים ויאחז בהם השם ומאבד כל שונאי עמו והרשעים יכלה אותם שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.
ויהיו נא שדיך כאשכלת הגפן יבחר לו צדיקים לאחר שיתבררו ויתלבנו ויצרפו יהיו כאשכלות הגפן. וכן הוא או׳ לכו יונקותיו ויהי כזית הודו זכרו כיין לבנון.
וריח אפך בתפוחים – יהיה שמם הטוב נודף מסוף העולם ועד סופו ככוכבים לעולם ועד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

בסנסניו – הסעיפים העליונים שיש שם הפֵירי, ואין לו חבר.
בסנסניו – הם השדיים.
The boughs thereof. The breasts.
אמרה השכינה: אז נבוא בחבורת הצדיקים.
ויהיו נא שדייך – אז יקיימו כל המצות.
וריח אפך – אז ישרתני כהן גדול.
The Shekhinah says, Then I will come into the companionship of the righteous.
Now also thy breasts shall be. Then they shall fulfill all the commandments.
And the smell of thy nose. Then the high priest shall serve me.
סנסניו – אין לו דומה, והוא למעלה, ששם הפרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וריח אפך – זהו כהן גדול המעלה העולות והמקטיר.
שאני {אמרתי}א אעלה בתמר אחזה בסנסיניו – כדוגמא דתמר מדבר עליה, וכן ביאורו: אני סברתי ואמרתי יש ליב לבא אליך כמוג לעלות אל תמר, וגם לאחוז בשדייך כמו בסנסיני ענפיד תמר שהם גדולים, ואין זה יופיו.
ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן – ביאורו: והנה הם שדייך כאשכלות הגפן ושווים, לא גדולים ולא קטנים מאד. ואת עצמךה גבוהה, וזה הוא נוי לך.
כתפוחים – נאים.
א. אפשר שצריך לגרוס: ״שאמרתי״ (במקום ״שאני״ בכ״י).
ב. בכ״י: לו.
ג. בכ״י נוספה כאן מלת: לו.
ד. בכ״י: ענפים.
ה. בכ״י: עצמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אמרתי אעלה בתמר – כך היו כל אחד ואחד הבחורים אומרים לה: אמרתי אעלה. כלומר: תאבתי ואמרתי בלבי לעלות בתמר לפי שהמשילה לתמר למעלה, ותאבתי לאחוז בענפיו ולהתענג בשדייך כאשכולות ולהריח ריח אפך שמריח כתפוחים.
אמרתי אעלה בתמר האחזותם של ישראל בידיעת התורה, אשר באמצעותה הם עולים ומתעלים ומתגדל שמם בין האומות ״ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ (דברים ד:ו).
שדיך כאשכלות הגפן כבר בואר.
וריח אפך כתפוחים ההנאה של נפשותיהם ויציבותן בהבנת האמיתות.
אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים – אמר השכל כראותו שלמותה בהכין לו מה שיצטרך אליו אמרתי עם לבי שכבר אעלה בתמר עד שאגיע אל תכלית העליה וזה יהיה כשאאחוז בסעיפיו ואעלה בו סעיף אחר סעיף, ושדיך אשר בהם תשפיעי לי מה שתשפיעי אבטח לפי מה שאני רואה ממך שיהיו לי כאשכלות הגפן וריח אפך שתשקיפי בו באלו העניינים אשר תכיני לי יהיה כתפוחים. כל זה להורות על התיישרם בתכלית השלמות אל התכלית המכוון אשר הוא הפרי בזה המשל.
אמרתי אעלה בתמר – ר״ל [על]⁠1 עונותיך ועל חטאתיך, אעלה בתמר, להשמידה.
ויהיו [נא]⁠2 שדיך - ר״ל בתי מקדשיך.
כאשכלות הגפן - בזמן הבציר.
וריח אפך - וחרונך3, וגאותך.
כתפוחים - שנפסדים מחמת העפוש, ולא די שלא יריחו אלא שיבאשו ויסרחו, ויש להם ריח רע.
1. חסר בכ״י.
2. חסר בכ״י.
3. בכ״י כפל: וריח אפך וחרונך.
ושדיך כאשכלות הגפן – כי כאשר יתאחז בה יאכל מחמדי התמרים והענבים. וריח אפך כתפוחים.
ולזה אמר אעלה בתמר שהוא אילן כולל כל השבחים. אחזה בסנסניו. כי כל בניך למודי ה׳. ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן המלאים להם מן הענבים שהוא ג״כ פרי מתוק ומשובח שהיין משומר בתוכם. וריח אפיך כתפוחים כי לא יחסר כל בך.
{מתוק מעז יצא - פירות הקשיים והטורח}
אמרתי – כי מבטן ומגווית האריה הזה יצא מתוק (שופטים יד, ט-יד), דומה למתיקות היותר טוב בשני המינים שקדמוהו, והם גפן היין והתפוחים אשר אמר למעלה, ׳סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים׳ (לעיל ב, ה). וזה ויהיו נא שדיך כאשכלות, אמר כי מושכלותיו אשר הם מזון הנפש, המכונה אל השדים, הם כאשכלות הגפן הנזכר לעיל ׳כי טובים דודיך מיין׳ (לעיל א, ב), והמושכלות המכונים בריח, כמו שאמר עליהם וריח אפך כתפוחים, אשר בהם שם האלהיות, כאומרו ׳כתפוח בעצי היער׳ (לעיל ב, ג). אמנם אמר ריח אפך כתפוחים, לא מפני שיריח בה האף, ואם כן האף מותר רק להודיע, כי גם מה שיצא מהעיון הזה המעיין המקצר שמפני קצוריו נמשל לריח האף שליחותו נבאשת, עם כל זה הוא כתפוחים:
ובכן אמרתי אעלה כתמר אוחזה בסנסניו. לתלוש אותם ולהשחיתם1: ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן. לכן שובו כולכם2 ׳ויהיו נא׳ בזה המורים ׳כאשכולות הגפן׳ שבהם מזון רב וטוב3, כן יהיו הם נותנים פרי נאות בעיוניות4, וריח אפך – במעשיות5, כתפוחים - בעל ריח עם איזה מזון6:
1. ׳סנסיניו׳ הם הסעיפים העליונים שבהם הפרי (אבע״ז), והכוונה שיאחוז בו כרוצה לתלוש אותו להשחיתו.
2. לארץ ישראל.
3. ׳ארמתי אעלה בתמר׳ להשחיתה, אבל כדי שלא אעשה כן ביקשתי שיהיו ׳שדייך׳ – המורים ומלמגים, ׳כאשכלות הגפן׳, ולא כאשכולות הדקל שהזכיר למעלה שאין בהם תועלת רב, אלא כמו ענבי הגפן שממנו היין שהוא המשקה הנבחר בריחו וטעמו ומזונו (ראה לעיל א ב, ובישעיה נה א). וקרוב לזה כתב האלשיך: ׳מי יתן איפה ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן, ולא כאשכלות התמר שלא יהיה תוכם קשה, רק כאשכלות הגפן שהתירוש כנוס בתוכו והבא למוץ מוצץ כל תוכיותו, מה שאין כן עתה׳.
4. כשישובו ישראל לארץ ישראל, ישיגו שלימות בתורה, כמו שהתבאר בתחילת הפרק, ויהיו מורי הדור ראויים ומלמדים את הראוי ללמוד. [ולפי הביאור השני שכתבנו בדברי רבינו בעניין חכמות שיחת דקלים ומשלות כובסים, הכוונה שאילו היו ישראל ראויים ושבים להתאחד בארץ ישראל, היתה הנבואה שורה על חכמיהם, ולא היו צריכים לחכמות מעוטי תועלת אלה לידיעת העתידות].
5. כמבואר לעיל (א יב-יד) שהריח מסמל את המידות הטובות והמעשים שהם תוצאה שלהן.
6. כמבואר לעיל (ב ג, ב ו) שהתפוח הוא המובחר בתוך עצי היער, שהוא יחיד ביופיו ובריחו, אך לעומת העיון שהוא העיקר הנמשל ליין, נחשב החלק המעשי רק לתפוח שיש בו מעלה על עצי הסרק, אך אינו חשוב כחלק העיוני. וה׳ ביקש שישראל ישפרו גם את מעשיהם כדי שלא יקיים ׳אוחזה בסנסיניו׳.
כאשכלות. האל״ף בסגול והכ״ף בשוא וכן כתב רד״ק בספר מכלול משקל אֶפְעוֹל ובשרשים וכן מצאתי במסורת כ״י שכל אשכלות בלשון רבים פתוחות חוץ מזה שהוא בסגול ובמקצת ספרים כ״י ודפוס ישן כתוב גם זה בפתח ואין לסמוך עליהם.
בסנסניו – ענין סעיף וענף ואין לו דומה.
נא – עתה.
אמרתי אעלה בתמר – רוצה לומר אשב עם הרעיה שדמתה לאילן תמר, ואחזה בסעיפי האילן, כלומר עוד לא אפרד ממנה והנמשל הוא לומר שהמקום ברוך הוא ישרה בה שכינתו ולא תפרד ממנה.
ויהיו נא שדיך – רוצה לומר עתה בזמן קרוב אתענג בשדיך, שיהיו כאשכולות התלוים כלפי מטה והנמשל הוא לומר בזמן קרוב ישפיעו לך המלך וכהן גדול טובה מרובה, כאשכולות המשפיעים את היין.
וריח אפך – שיהיה כריח התפוחים והנמשל הוא לומר ארצה קרבנותיך ויעלו לריח ניחוח.
משל:
בכל זאת אמרתי אעלה בתמר – אתאמץ בכל כחי לעלות אל גבהך. והגם שהתמר חלק ויפול בקל העולה עליו, אוחזה בסנסניו בל אפול בעלותי ר״ל אעשה כל האפשרות להשיג אהבתך, ואבקש ממך שיהיו נא שדיך כאשכלות הגפן אשר באחוז האדם בהם דם ענב ישתה חמר. וריח אפך יהיה כתפוחים נותני ריח טוב.
מליצה:
בכל זאת אמרתי אעלה בתמר – ר״ל אתאמץ לעכב את הנפש בל תפרד מן הגויה. והגם שהיא מתנשאת למרום עוזה והיא גבוהה ממני, בכל זאת אוחזה בסנסניו וענפיו, (והוא ציור אל התגברות הגוף ברגע האחרון לאחוז את הנפש בל תפרד). ויהיו נא. אבקש ששדיך יהיו כאשכלות הגפן (כבר בארנו למעלה (ד׳:ה׳) ששני שדי הנפש ימליצו את הנהגת כח התאוני והכעסני תולדות הכח המתעורר) הנה יהיו כאשכלות הגפן המלאים ענבים ויין חמר, ר״ל שלא יתעוררו עוד הכחות האלה רק לדבר ה׳ ומצותיו תורותיו וחקותיו לעשות מצות ומע״ט (ובזהר שלח קע״ה ע״ב מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענפים כך היא מצוה חדא תליין בה ענבים וזמורין). וריח אפיך שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש (כנ״ל פסוק ה׳) יהיו דומים כתפוחים המעלים ריח טוב, ר״ל שיתעצם להשכיל בתורת ה׳ וחכמתו.
בסנסניו – הם חריות הדקל שעושים מהם צנא הוא טֶנֶא בלשון הקדש, ואולי ישמש ג״כ להוראת אשכלות התמרים.
וריח אפך – ריח רע היוצא מן האף ישים אדם לזרא לנו.
אמרתי וגו׳ – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו, אמרתי אעלה בתמר אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחת של חנניה מישאל ועזריה.⁠1 (סנהדרין צ״ג.)
אמרתי וגו׳ – יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר,⁠2 אמר הקב״ה, אני אמרתי אעלה בכל האומה כולה ולא נתעליתי אלא בכם, אוחזה בסנסיניו – כהדא תמרתא אף דלא עבדה כלום לא פחיתא דעבדה מן תלת אילנין אלבנין.⁠3 (מ״ר)
כאשכלות הגפן – יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר,⁠4 ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן זה פרץ וזרח, מה פרץ וזרח נגזרה עליהם שריפה5 ולא נשרפו כך אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו. (שם)
כתפוחים – יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר,⁠6 למה היה דומה ריחן, לריח שדה של תפוחים.⁠7 (שם)
1. מבואר בסוכה מ״ה ב׳ דישראל נמשלו לתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ואמר בזה, אני אמרתי באותו הדור שכל ישראל יהיו במדרגת צדיקים שימסרו נפשם על קדוש השם ולבסוף לא עלה בידי אלא סנסן אחד, ענף אחד, והם חנניה מישאל ועזריה, אבל זולתם השתחוו לצלם וחללו שם ה׳, ושימש בזה בלשון סנסן ע״פ המבואר בדרשה הבאה, אוחזה בסנסניו, הדא תמרתא אף דלא עבדה כלום לא פתיחא דעבדה מן תלת אילנין אלבנין דהיינו סנסן [אלבנין מין אילן יפה], ורומז לחנניה מישאל ועזריה, וע״ע מש״כ בדרשה הבאה.
2. ע׳ מש״כ באות הקודם.
3. ר״ל אילן תמר זה אע״פ שאינו עושה כלל פירות מ״מ אינו פוחת מלעשות ג׳ אילנות ממין הנקרא אלבנין, תרגם כריח לבנון – כריח אולבנין.
4. עיין מש״כ באות נ״ט.
5. לאו דוקא על עצמם ממש אלא על אמם בעת שהיה בעיבור.
6. עיין משכ״ל אות נ״ט.
7. סמך על תרגום שבכאן כריחא דאתרוגא, והוא ריח טוב וחביב. וע׳ תוס׳ שבת פ״ח א׳ ומש״כ בתורה תמימה פ׳ תולדות בפסוק כריח שדה אשר ברכו ה׳.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר – על עץ התמר1, אֹחֲזָה – ואני אֱחֹז בְּסַנְסִנָּיו – בענפיו2 שלא להיפרד ממנו3, וְיִהְיוּ נָא – ויהיו עכשיו4 שָׁדַיִךְ התלוים למטה5 כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן ואתענג בהם6, וְרֵיחַ אַפֵּךְ יהיה כַּתַּפּוּחִים – כריח התפוחים7:
1. דהיינו אשב עם הרעיה שדמתה לאילן תמר ולא אפרד ממנה, מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. שם.
7. והנמשל, שהמקום ברוך הוא ישרה על כנסת ישראל את שכינתו ולא תפרד ממנה, ושבזמן קרוב ישפיעו לה המלך וכהן גדול טובה מרובה כאשכולות המשפיעים את היין, והקב״ה ירצה קרבנותיהם של ישראל שיעלו לריח ניחוח, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה מתפאר בין חיילות של מעלה בישראל שמתעלה ומתקדש על ידם בתחתונים על שמקדשים את שמו בין האומות, ומבקש הקב״ה מחכמי ישראל שהם כמו השדיים המניקים והמשפיעים להשיב דברים למפתים את ישראל, ומבקש מהם גם ללמד את ישראל ללכת בדרכי ה׳.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים׃
And let your mouth be like the best wine, that glides down smoothly for my beloved, moving gently over the lips of those that are asleep.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי קַבָּלָא נְקַבֵּיל עֲלָנָא גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי הֵיכְמָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַבְרָהָם אֲבוּנָא דִמְתִיל לַחֲמַר עַתִּיק וּנְהָךְ בְּאוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי הֵיכְמָא דַּאֲזַלוּ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע נְבִיַּיָּא דִי בִזְכוּתְהוֹן קָמוּ מִיתַיָּא דְּדָמְיָן לִגְבַר דְּדָמֵיךְ וְכִיְחֶזְקֵאל בַּר בּוּזִי כָּהֲנָא דְּמִנְּבוּאַת פּוּמֵּיהּ אִתְּעַרוּ דָּמְכֵי מִיתַיָּא דִּבְבִּקְעַת דּוּרָא.
[א] וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן וְאָמַר לָהֶם רְדוּ וְנַשְּׁקוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁפָּעֲלוּ הֵם לְפָנַי בָּאֵשׁ, כָּךְ פָּעֲלוּ לְפָנַי בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם רְדוּ נַשְּׁקוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאִלּוּלֵי אֵלּוּ לֹא קִבְּלוּ תּוֹרָתִי וּמַלְכוּתִי בְּסִינַי, הָיִיתִי נַעֲשָׂה בַּעַל דְּבָב לְאֵלּוּ שֶׁהֵם יְשֵׁנִים בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת שִׂפְתוֹתָיו רוֹחֲשׁוֹת עָלָיו בַּקֶּבֶר, מַאי טַעְמָא, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. שְׁמוּאֵל אָמַר כְּכֹמֶר זֶה שֶׁל עֲנָבִים שֶׁהוּא זָב מֵאֵלָיו. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, חַד אֲמַר כַּהֲדֵין דְּשָׁתֵי קוֹנְדִיטוֹן, וְחַד אֲמַר כַּהֲדֵין דְּשָׁתֵי חֲמַר עַתִּיק, אַף עַל גַּב דְּהוּא שָׁתֵי לֵיהּ, טַעֲמָא וְרֵיחָא בְּפוּמֵיהּ.
וחכך כיין הטוב – זה שאול שהזכיר ליהונתן בנו בן נעות המרדות (שמואל א כ׳:ל׳).
דובב שפתי ישנים – אבא יודן איש גוריון היה אומר אלו היו קין והבל שהיו תחלת העולם והיה קין בעל דובב להבל. אמר קין להבל כך העולם נוהג במי שהמקום אוהב לו נותן. אלא מה שעשה אדם אבינו שהשליטו על בריותיו כדרך שברא את העולם תחלה. כך נתן לו חנם. אבל מכאן ואילך איני נותן אלא למי שהוא אוהב. מתוך כך נפלה קטטה ביניהם נתנו הבל תחתיו. אמר לו המקום אל תחמול עליו על זה הרשע. חס עליו הבל. אמר לו המקום אתה חסת עליו והוא יהרגך. לכך נאמר ויקם קין (בראשית ד׳:ח׳) שהיה למטה ומניין אתה אומר שגלה לו המקום מקום להרגו והוא נובך. שנשפך דמו ולא עלו צריחין עד עכשיו. לכך נאמר דובב שפתי ישנים. ראה כמה גדולה חבת קין והבל וגביע של בנימין.
וחכך כיין הטוב – אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעה״ז, דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק בר זעירי א״ר שמעון נזירא מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר הזה של ענבים מה כומר של ענבים אדם מניח אצבעו עליו דובב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (כתוב בפסוק יעלזו חסידים בכבוד).
דובב שפתי ישנים – ר׳ חנינא בר פפא ורבי סימון, חד אמר כהדא דשתי קונדיטון, וחד אמר כהדין דשתי חמר עתיק אף על גב דשתי ליה טעמיה בפומיה.
וחנכך כאלכ׳מר אלגייד, אלמנטלק אלי ודידי מסתקים, יחרך שפתי אלנאים.
[ויהיה] החיך שלך כמו היין הטוב הנשלח אל החבר לי באופן ישר, מזיז את שפתות הישנים.
וחכך כיין הטוב, יותר קרוב שהם החכמים והסנהדרין שהחלו בחבור התלמודים בסוף בית שני, ועוררו בלמודו רבים מבני האומה שנמשלו לישנים, לכך נאמר דובב שפתי ישנים. לכך אמרה האומה הולך לדודי למישרים. וצירף לכך את האשכולות לרמוז על דבקותם באמונה גם בעת שלא היה להם לא מלך ולא כהן שנ׳ כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר (הושע ג ד). והנה סידר בפרק זה הזכרת מרי האומה בראשון, וכניעתה בשני, והזכיר הבנין וכמה זמן עמד, ואופן בנינו, ואנשי כנסת הגדולה, ומקצת מעניני החכמים הרבניים ומה שהועילו לנו. ולא המשיך אדוננו שלמה להזכיר עניני החרבן השני ועניני הגלות והשמד שהיה בימי יון בתקומת עשרה הרוגי מלכות כדי שלא יפגום את השירה בענינים מדאיבים. אבל רצה להודיע המאורעות שיהיו באחרית הימים שהם קשים מאד ותהיה בהם צרה גדולה, וכבר המשילה ירמיה ואמר האם אפשר שזכר ילד מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כמי שאחזוה חבלי לידה וכל פנים מלאו ירקון, אלא שאותו היום קשה מאד שכלל כל הרעות והוא עת צרה ליעקב, אמנם ממנה יושעו, והוא אמרו שאלו נא אם ילד זכר (ירמיהו ל, ו). ונאמר הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו. ואמר אדוננו ישעיה כי כאשה שאחזוה חיל וחבלים בהקשותה כך אירע לנו מלפניך ה׳ ואין כח ללדת, אלא היינו כאלו ילדנו רוח כלומר לא קוינו לנסים שיעשו ע״י אחד מבני הארץ והוא אמרו כמו הרה תקריב ללדת... הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיהו כו יז-יח). ומצאנו שאמרו רבותינו ע״ה (ראה בספרו אמו״ד מ״א פ״ח) כי באחרית הימים ימלך באדום מלך ושמו ארמילוס ויצא מן ״רומיה״ (אפשר לתרגם ״רומי״ ואפשר שהמונח אירופא) משכונה הנקראת שכונת האבן, וימלוך על כל העולם מלו, ויש לו שש אצבעות בידיו וברגליה ושער רגליו כזהב הצבוע ירוק עד פעמי רגליו, ארך פניו זרת. ושתים עשרה אמה קומתו, ועיניו עמוקות, ושני קדקדים בראשו, ויעלה וימלוך, כל רואיו זע ממנו, ויגיע לירושלים וישלוט בה תשעה חדשים, ותהיה לישראל בימיו צרה גדולה, וילחצום להמיר דתם, ולא יסכימו ישראל, ויברחו מן הארץ ויתעו במדברות עד שיגיעו למדבר הישימון מקום שהיו בו אבותיהם, ואז תתקבץ כל האומה עם שאר השבטים ויצא משיח בן יוסף בן חוש גאל (אולי צ״ל ״חושיאל״), ויקח עמו אחדים מבני האומה ויערוך מלחמה נגד ארמילוס הרשע ולא יוכל לו, ותהיה לישראל מפלה גדולה, ויהרג משיח בן אפרים, ויובא הרוג אל ארץ המדבר וספדוהו כל ישראל משפחות משפחות (ראה סוכה נב א), ואחר כך יעמוד משיח בן דוד ושמו מנחם בן עמיאל, ולא יאמינו לו ישראל עד אשר יחייה משיח בן יוסף בפניהם, ויתגלה אליהו ז״ל באותו הזמן, וכשנראה את כל זה נדע אמתות כל הכתוב במסורת חכמים, והראיה לאמתות ענין ארמילוס הוא מה שנ׳ והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו׳ (עובדיה א יח). אבל המאורעות הקשים שיארעו לאומה בעניני הדת הוא מה שאמר אדונינו דניאל ויסבר להשניה זמנין ודת (דניאל ז כה). וענין המאורע שיהא ידוע בשם ״מאורע האבן״ הוא מה שנ׳ כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע וכו׳ (זכריה ג ט). ושימלוך תשעה חדשים הוא מה שנ׳ לכן יתנם עד עת יולדה (מיכה ה ב). אבל גירוש ישראל למדברות וגשושם בדרכים כעור בדרך שלא הלך בה אדם כלל הוא מה שנ׳ והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו׳ (ישעיהו מב טז), ועד כדי שיחיו הבהמות והחיות בגללם ויהיו הבהמות מלאי רצון ה׳ במצאם מים ומרעה כמו שנ׳ תכבדני חית השדה (שם מג ב), ונאמר במרעה ורעו כבשים כדברם וכו׳ (שם ה טז). ואמר בשלות האומה וגר זאב עם כבש וכו׳ ופרה ודב תרעינה וכו׳ (שם יא ז).
וחכך יהיה כיין הטוב – הזהרי בתשובתיך שיהא כיין הטוב.
הולך לדודי למישרים – לאמר זהירה אני להשיב לכםא שאעמוד באמונתי, שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהיא מן הלב, ולא ברמייה ועֻקבה.
כיין הטוב – שהוא דובב שפתי ישינים – אף אבותיי בקבר ישמחו בי ויודו על חלקם. דובב – מרחיש, פְֿרוֺמיֵיש, ויסודו לשון דיבור.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1: ״להם״.
And let your speech be like good wine – Be cautious with your answers that they should be like the best wine.⁠1
It flows for my beloved in sincerity – I am careful to answer them that I will remain steadfast in my faith, and my speech will go before my Beloved with sincere love, which comes from the heart, and not with deceit and guile.
Like good wine – Which makes the lips of the sleeping murmur. Even my ancestors in the grave will rejoice with me and give thanks for their lot.⁠2 "דּוֹבֵב" [means] causing to move, fromier in Old French and its root, is an expression of speech.
1. See Daniel, chapter 3.
2. I.e., your answers should be clear and potent.
וחכך כיין הטוב – זה נויי מעשיהם שיהיו כלם צדיקים. והשם שמח בהם כענין ישמח י״י במעשיו והם שמחים בו שנאמר ישמח ישראל בעושיו.
הולך לדודי למישרים – מעשיהם הטוב הולך לפני הקב״ה להגיד למשרים שהם עושין.
דובב שפתי ישנים באותה שעה השם מחיה המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. ואו׳ ויציצו מעיר כעשב הארץ. ואו׳ ואתה לך לקץ ותנוח וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

דובב – מרחיש, וממנו דיבה.
וחכך – המשוררים.
And the roof of thy mouth. The singers.
למישרים – תואר היין, כמו יתהלך במישרים (משלי כ״ג:ל״א).
דובב – כעניין דבור, ואולי כמוהו: דבה (במדבר י״ד:ל״ו).
וחכך – הוא הריר שהוא תחת הלשון שהוא דומה ליין המתהלך במישרים, וירחיש הישן כל כך, תשמח הנפש ויעיר הלב.
וחכך – הם המשוררים.
וחיכך כיין הטוב – מאד, שאף שפתי ישינים עושות, והם דובבי מרחיש פיהם מרב חזקתו, כך דברי חיכך סביב ונחמד אלי מאד.
והולך לדודי למישרים – ביאורו: הולך לאהבתי למישרים, לאהבת מישור ולא בלב ולב.⁠1
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הולך דודיא לחבב אותי למישרים – אהבת מישרים – חיבת ישרים שאינהב תלוייה בדבר.
דובב שפתי ישינים. כיין טוב, הדובב שפתים אטומים, ומפקחם, כדכתיב ״תירוש ינובב בתולות״ (זכריה ט׳:י״ז). וכן אמר רבא ״חמרא וריחני פקחין״ (יומא עו ע״ב).
א. בנוסחנו: לדודי.
ב. בכתב היד: שאתה.
(י-יא) וחכך כיין הטוב – כן אמרו לה הבחורים: חכך – דבריך מתוקים כיין הטוב, שהוא מתוק ונעים, ההולך בידידות ובמישור – מתוך מתיקותו, ויורד בתוך הבטן, ואינו מתעכב בגרון כמו שעושה אותו יין שנקרא ארא.⁠1 והמשיל דבריה ליין הטוב היורד דרך מישור מן הפה אל הגרון.
ולשון מישרים נופל אצל יין, שנאמר: נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך (שיר השירים א׳:ד׳), ובמשלי כת׳: אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלךא למישרים (משלי כ״ג:ל״א).
דובב שפתי ישנים – תוקף אהבתך גורמת שאף כשאנו ישנים שפתינו מדובבות בך.
וא״ע2 פי׳: הולך לדודי – כל אחד מהם אומרים שילך לידידותי ולאהבתי למישרים.
דודי – כמו: שם אתן את דודי לך (שיר השירים ז׳:י״ג), פי׳: אהבתי.
ואני עניתים: אני לדודי.
עניין אחר: הם אמרו וחכך כיין הטוב, והיא משיבה: הולך לדודי למישרים – פי׳ וראוב כשאני מדברת מישרים ונאמנות עם דודי אז נחשב חכי כיין הטוב, אך לא אעשה לו עולה כמו שאתם רוצים שאדבר עמכם.
הולך – כמו: ולשונם הולך בארץ (תהלים ע״ג:ט׳).
עניין אחר: אע״פ שכל אחד מהם אמר לי שהיה הולך עם דודי במישרים – בשלום ובנאמנות, ולא היה מדבר עמי בשביל שום פריצותג רק כדי לראות יפיי, אפילו הכי היה דומה לי דבורם כאילו הייתי שומע שפתי מתים הישנים השוכבים תחת קרקע מדובבות כי אני לדודי.
מישרים – כמו: ובת מלך הנגב תבא אל מלך הצפון לעשות מישרים (דניאל י״א:ו׳) – פי׳: לעשות שלום ביניהם.
1. בלעז: are. עיינו שיר השירים א׳:ד׳ ובהערה שם.
2. ביאור זה לא מופיע בפירושי ראב״ע שבידינו.
א. כן בפסוק. בכ״י: יתהלך.
ב. במהדורת מתיוס: וראי.
ג. בכ״י: כפריות.
וחכך כיין הטוב העיסוק שלהם בתורה, והחיפוש שלהם אחרי משמעותה.
דובב שפתי ישנים באמצעות העיסוק הזה [בתורה] יתעוררו הנפשות חסרות ההכרה והישנות המצויות במצב של חוסר הכרה טבעי, ובדרך זו הן יתעוררו, באמצעות קריאת התורה והבנת המצוות ועשייתן.
וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – אמר הנה חכך אשר תבחני בו אלו המשיגים אשר תביני הוא כמו היין הטוב ההולך למישרים כי זהו מתארי היין הטוב כמו שזכר במשלי. וזה כי מה שתכיני מזה הוא יתיישר לדודי והוא השכל הפועל בתכלית מה שאפשר עד שישפיע אלי ממיניו מה שאחקור בו. ואמרו דובב שפתי ישנים ירצה בזה כי כמו שהיין יביא לדבר שפתי הישנים וזה מבואר מענין היין כך חכך יביא לדבר אשר היו ישנים והוא השכל ההיולאני והשכל הפועל מצד מה שהוא משפיע לשכל ההיולאני כי לא ישלם להם זה מזולתם.
וחכך כיין הטוב – ר״ל ורוח הקדש שהיה בך, שהוא נמשל ליין הטוב, שהיה דובב שפתי ישנים, ר״ל שהיה מעיר לדבר, שפתים הישנים שאינם יודעים לדבר, כמו הנביאים שהרוח הקדש עושה להם שידברו1:
הולך לדודי - ר״ל הלך ממך לדודי, ר״ל שבא אלי וסר ממך.
1. בירמיהו א׳ פסוקים ו׳ ז׳: וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: וגו׳.
וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים – כי היין ההוא אינו רק מה שיאות לה ולדודה אשר כנפשה לא זולת.
ג״כ מדברך נאוה כי על כן אמר וחכך כיין הטוב שדעת זקנים נוחה הימנו ואמר הולך לדודי למישרים על מלך המשיח שיהיה דבר ומנהיג אותך כי תהיה שומע אליו מאד ודבורה אליו יהיה רך וטוב כיון שזכר במשפט המנהג הצנוע והענו אל המנהיג השלם. ואפשר כי מלת לדודי תרמוז לדוד בסרוס אותיות וע״ד שאמר (יחזקאל ל״ז) ודוד עבדי מלך עליהם: ולפי שהדוד ההוא או הדוד הלזה הוא נסתר ורחוק מציאותו בזמן מאד אמר דובב שפתי ישנים כלומר שהוא מזכיר עכשיו לאיש שהוא במדרגת הישן שינה שקועה אמנם יהיה לאחרית הימים יעור משנתו כאשר יעוררהו המקיץ נרדמים כמו שנזכר גם עליו (תהלים מ״ד) עורה למה תישן ה׳. ולבסוף (שם ע״ח) ויקץ כישן ה׳. ואולם על שניהם כיון באומרו דובב שפתי ישנים.
{דמיון היין הטוב לדיבור התורה}
וחכך כיין הטוב – ראוי להבין, שעם היות שהכתוב השוה זה לחברו אינו כן, כי בכף הדמיון השוה אותם, כי אמר כאשכלות הגפן, ולא אמר ׳כיין הגפן׳, אבל אמר כי טעם החיך שלה שהוא כלי הדבור, הוא כיין הטוב המשומר האמור למעלה, אבל לא עצמי רק דמיון אותו היין שאמר בתחלה עליו ׳נזכירה דודיך מיין משרים אהבוך׳ (לעיל א, ד). וזהו כיין הטוב הולך לדודי למשרים, ולפי שרמזנו שם הסודות המסורות ביד המקבלים אמר דובב שפתי ישנים בקבר, והכלל שאמר שגם זה יהולל, שדומה לשלם בשלימותם, אך אינו שוה רק דומה:
וחכך. בעת הוויכוח יהיה נא כיין הטוב, ׳כיין׳ הגפן ׳הטוב׳1, באופן שיהיה החיך הולך לדודי למישרים, מכוין למצוא חן בעיני ׳דודי׳ בבקשת האמת2, לא לנצחון3: דובב שפתי ישנים. ויהיו דבריו בהזכיר דברי חכמות הקדמונים והוסיף עליהם, כראוי לכל אחרון4:
1. לכן כתוב ׳כְּיֵין הַטּוֹב׳ בציר״י, ולא ׳כיַין הטוב׳ בפת״ח, שאין ׳טוב׳ תואר היין, אלא הכוונה ליין של ׳הטוב׳, והיינו של הגפן הטוב, וחסר המתואר. וראה רשב״ם שעמד על השינוי בניקוד.
2. לעיל (א ד) פירש רבינו ׳אהבת מישרים׳ - אהבת יושר בלתי תלויה בדבר, ועל זה אמר שאהבת האבות אל ה׳ היתה אהבת מישרים יותר מיין, שהיתה אהבה ישרה, שאינה תלויה בדבר כמו אהבתם של חסידי אומות העולם, אלא מתוך הכרת רוב גדלו וטובו, כי אהבת היין היא אהבה התלוייה בדבר, שתלוייה בהנאה והתועלת שיש לאדם ממנו. נמצא שאהבת יושר הוא עניין העשיה ׳לשמה׳. וזהו שיהיה ׳חכך הולך לדודי למישרים׳, שמטרת הוויכוח והכוונה בו תהיה רק מחמת אהבת מישרים לדודי. וקרוב לזה פירש רש״י: ׳וחכך כיין הטוב - הזהרי בתשובותיך שיהיו ׳כיין הטוב׳, הולך לדודי למישרים - זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי, שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב, ולא ברמייה ועקיבה, כיין הטוב שהוא דובב שפתי ישנים׳.
3. כאשר תתווכחי בעניין האמונת ה׳, אל תהיה כוונתך לשם תאוות הניצוח, אלא ׳הולך למישרים׳, אהבת יושר לשם שמים. והאלשיך כתב ׳אל יקרך בהיות ׳שדיך׳ שהם מלמדיך כאשכלות הגפן, שתמוץ מיין אשכלות גפנם כשותה מיין אשכלות יין המשכר שהולך דרך עקלתון, שאדם מריק אותו דרך פיו למטה ומעקש דרכו ועולה לראש ומבלבל דעתו, כן אל תפן בלימודך להעלות על ראשך חוטר גאוה ויתר פניות הבלתי טובות, רק ׳וחכך כיין הטוב׳ הבלתי משכר הוא המשומר, כי כאשר יטעם חכו ליהנות מהיין ההוא, הוא אושר המקווה על ידי עסק בתורה לשמה, לא יהיה הולך לדודי הוא התלמיד חכם דרך עקלתון, כיין המשכר העולה לראש לקנות במוחו פניות רעות נוטה מהאמת, כשיכור שיחוג וינוע ביינו, כי אם למישרים, דרך ישרה שפע טוב ושלימות, מה שאין כן אם בתורתו פנה בה אל רהבים ושטי כזב כמדובר׳. ונראה מזה שלעומת ׳שדיך כאשכלות׳ הדקל שביאר לעיל שאינו ראוי, היינו כי אינם מלמדים לשם שמים, וכאן בא להזהיר שגם מי שלומד משאכולות הענבים, שמלמדים כראוי, יזהר שתהיה כוונתו לשם שמים ולא לתאוות הניצוח. וראה מש״כ רבינו בפירושו לישעיה (כז א) בעניין תאות הניצוח, שהוא הגורם למחלוקת. ובתהלים (קיט כט) כתב רבינו ׳דרך שקר הסר ממני, דרך הניצוח וההטעאה, [וממילא] ותורתך חנני, אמיתה של תורה׳.
4. שכאשר רוצה לבוא אל האמת, על האדם ללמוד את מה שהשיגו החכמים לפניו ולהוסיף על דבריהם את מה שהשיג הוא, שבכך שיש לפניו את מכלול השיטות, יוכל להשיג את האמת. [ולכן ׳הלכה כבתראי׳]. וראה יבמות (צז.) שלמדו מפסוק זה ש׳כל ת״ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר׳. וראה מש״כ להלן (פסוק יד) עה״פ ׳חדשים גם ישנים׳.
וחכך – הוא מה שממעל הלשון והוא מכלי הדבור.
לדודי – כמו לדודים ונפלה המ״ם כמו על דברי חוזי (דברי הימים ב ל״ג:י״ט) ומשפטו חוזים ורבים כמוהו.
למישרים – מלשון ישר.
דובב – ענין שיחה ודברו כמו ודיבת עם (יחזקאל ל״ו:ג׳).
ישנים – מלשון שינה.
וחכך – מאמריך ישמחו לבי, כיין הטוב ההולך במתן לדודים מאהוב לאהוב ליישר האהבה ביניהם לבל תמוט.
דובב שפתי ישנים – רוצה לומר כיין אשר יש בו מן החוזק עד שמשיח אף שפתי ישנים והוא ענין הפלגה על כי דרך היין החזק להרגיל שפתי שותיהו להרבות אמרים, עם כי היה דרכו למעט בדבור, ורוצה לומר כמו היינות כאילו משמחים את הלב, כן מאמריך ישמחו לבי. והנמשל הוא לומר הנה עתר תפלתך ועסק למודך יקובל ברצון לפני.
משל:
וחכך – יהי׳ דומה לי כיין הטוב המשמח את הלב, עד כאן דברי המלך שלמה [משיבה הרעיה] הולך לדודי, היין הזה של חכי לא לך יהיה, רק הוא הולך לדודי הרועה אל תעל אל קומתי. כי לדודי אלך ולו אהיה, למישרים, אני הולך עתה לדודי שהוא המישרים. ר״ל הוא ציור המישור עצמו, כי הוא מלא מישרים וצדק, דובב שפתי ישנים. שגם בעת ששפתי ישנים בשינה ידובבו מרוב תשוקתי והרגלי בזכרון דודי, ויאמרו לאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, שזה ידובבו שפתי גם בעת שנתם.
מליצה:
וחכך – ר״ל דבורך הפנימי בחכמה (כנ״ל ה׳ ט״ז על וחכו ממתקים), יהיה כיין הטוב שהוא ציור הרוח הקדש שהוא היין הטוב המוזכר בכל ספר זה (כנ״ל ב׳ ד״ה, ד׳ יוד), מקבל עליו כי אם יחיה יעסוק רק בתורה ובחכמה ובמצות ויבקש קדושה ודעת אלהים. (משיבה הנפש) הולך לדודי, לא אשוב עוד אל המלך שהוא הלב והגויה כי אני הולך לדודי העליון ואשוב על מעוני בשמים, אני הולך למישרים אל המישור, ר״ל אל אלהי הרוחות שהוא מקור היושר והטוב, דובב שפתי ישנים (כי עתה רגע הגויעה ושלמה גוסס אז וכבר שפתיו ישנים בשנת המות והשפתים אלה הישנים וגוססים ומתעלפים למות דובבים ואומרים (בשם הנפש) לאמר.
וחכך – נודף ריח ערך כיין הטוב (סמוך ע״ד אשת יפת תאר, פרשת תצא, ודומיו); והיא מפסקת דיבורו ואומרת כיין ההולך לדודי למישרים ואינו חומץ המקהה חכו וגרונו.
דובב שפתי ישנים – היין מכניס שמחה בלב אדם ונותן בו תאוה לדבר עד שאמרו נכנס יי״ן יצא סו״ד; והיין שאתה שותה לא בלבד יכריח לדבר הַנְּעוֹרִים, רק גם הישנים.
וחכך כיין הטוב – א״ר יוחנן [בשעה שהפילו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש] קרא הקב״ה למלאכי השרת ואמר להם רדו ונשקו שפתותיהן של אבותיהם של אלו, שכשם שפעלו הם לפני באש1 כך פעלו לפני בניהם באש, ור׳ יהודה ב״ר סיפון אמר, אמר, רדו ונשקו שפתותיהן של אלו, שאלולי לא קבלו תורתי ומלכותי בסיני הייתי נעשה בעל דבבם לאלו שהם ישנים במערת המכפלה.⁠2 (שם)
וחכך כיין הטוב – חברייא בשם ר׳ יוחנן אמרי, דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה דכתיב וחכך כיין הטוב.⁠3 (ירושלמי סנהדרין פי״א ה״ד)
דובב שפתי ישנים – א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, דאמר קרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים – ככומר של ענבים4 מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת״ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר5. (יבמות צ״ז.)
1. אברהם בכבשן האש ויצחק הקריב עצמו לעולה שהיא כולה כליל.
2. ודריש סיפא דקרא דובב שפתי ישנים, דובב – מלשון דבבי׳, בעל דבב לשפתי ישנים, ור״ל אם לא היו ישראל מקבלים את התורה היה נעשה כביכול שונא לאבותיהם.
3. לעיל בריש פרשה א׳ בפ׳ כי טובים דודיך מיין נתבאר, כי התורה עצמה [תורה שבכתב] מכונה בשם יין, יעו״ש, וכאן מכנה את דברי סופרים, דברי חז״ל, בשם חכך, על שם שתורתם היא בעל פה, והחיך הוא אחד ממוצאי הדבור. ואמר וחכך, כלומר התורה שבעל פה חביבה כתורה שבכתב המשולה ליין טוב. ונתבאר ענין זה ביותר לעיל בריש פסוק הנזכר, יעו״ש. והובאה דרשה זו גם בירושלמי ע״ז פ״ב ה״ז, ושם הגירסא וחביבים יותר מדברי תורה, והוא ט״ס, וצ״ל וחביבים כדברי תורה.
4. כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לצאת, וכמו הלשון מכמר בשרא, בפ׳ תמיד נשחט בפסחים.
5. עיין במהרש״א שעמל לפרש כלל הענין משפתותיו דובבות שלא יהיה רחוק מן השכל, כי הענין מבואר כי הדבור הוא כח הנשמה ע״י כלי הגוף וכל דבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח, ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב׳ עולמות שהם הנשמה בעוה״ב וכלי הדבור שהם השפתים בעוה״ז גם כי הם בקבר כבר, ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע״י כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשות ע״י כח המעוררן.

ואמנם יש לפרש בטעם מליצה זו בפשיטות, שרוח החיוני לא יאבד לעולם, והוא ע״פ מה שמזכירין דבריו וחכמתו, וכמ״ש בירושלמי פ״ו דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיינו שפתותיו רוחשות בקבר, ור״ל מה שהגה בשפתיו עדיין רוחשות בעולם אע״פ שהוא בקבר, והכל נאמר בלשון מליצי.
וְחִכֵּךְ – אמרי פיך1 היוצאים מהַחֵךְ שלך2 ישמחו ליבי3 כְּיֵין הַטּוֹב אשר4 הוֹלֵךְ לְדוֹדִי – לדודים5, מאהוב לאהוב6 לְמֵישָׁרִים – ליישר האהבה ביניהם7, ושהוא בחוזקו8 מְדּוֹבֵב – גורם שידברו9 שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים10 כדרכם של היינות החזקים שמרגילים את שותיהם לדבר הרבה11:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. שם.
8. שם.
9. שם. והוא עניין דיבור, אבן עזרא, מצודת ציון.
10. מלשון שינה. כאילו היין החזק גורם אף לישנים לדבר, מצודת דוד.
11. מצודת דוד. והנמשל, הנה עתר תפילתך ועסק למודך יקובל ברצון לפני הקב״ה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי שיהא חיכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב ולא ברמיה ועקיבה, ״כיין הטוב שהוא דובב שפתי ישנים״ אף אבותי בקבר ישמחו בו ויודו על חלקם. ובמדרש, א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת״ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה״ז שפתותיו דובבות בקבר, מדרש רבה, יבמות צז.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ׃
I am my beloved's, and his desire is toward me.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת יְרוּשְׁלֵם כָּל זְמָן דַּאֲנָא מְהַלְּכָא בְּאוֹרְחָא דְּמָרֵי עָלְמָא מַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינַי וַעֲלַי מַתְוַהּ וּבְעִדָּן דַּאֲנָא סָטְיָא מִן אוֹרְחָתֵיהּ מְסַלֵּיק שְׁכִינְתֵּיהּ מִבֵּינִי וּמְטַלְטֵיל יָתִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא וְאִנּוּן שָׁלְטִין בִּי כִּגְבַר דְּשָׁלֵיט בְּאִנְתְּתֵיהּ.
[א] אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ – שְׁלשָׁה שׁוּקִין הֵן, אֵין שׁוּקָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֵין שׁוּקָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא בְּבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג׳:ט״ז). אֵין שׁוּקוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא בְּקַיִן וַחֲבוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ (בראשית ד׳:ז׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אֵין שׁוּקָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה (תהלים ס״ה:י׳), אִם זְכִיתֶם תַּעְשִׁירֶנָּה, וְאִם לֹא תְּעַשְּׂרֶנָּה, שֶׁתַּעֲשֶׂה לָכֶם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה.
דָּבָר אַחֵר: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ – תַּשִּׁים אָנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים, אָנוּ מְצַפִּים וּמְקַוִּים לִישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְאוֹמְרִים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳).
אני לדודי ועלי תשוקתו – כדרך שאמרתי לחוה אמכם ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳:ט״ז). כשתהיו חוטאים אתם ועלי תשוקתכם. שכן מתחמדין וחוזרין למקומן. ואין תשוקה אלא תחמודות. הרי אתה אומר עלה שישק מלך מצרים על ירושלים וגו׳ ויקח את כל מגיני הזהב אשר עשה שלמה (מלכים א י״ד:כ״ה-כ״ו). והלא זבוב היה שמו שישק. אלה שהיה מתחמד מתי ימות שלמה. שהיה יודע שאין בנו שליט כמותו. כיון ששמע (שלמה) [רחבעם] מיד ויקח את אוצרות בית ה׳ ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגיני הזהב (שם).
אני לדודי ועלי תשוקתו – ארבע תשוקות הם, אין תשוקת האשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקת יצר הרע אלא על קין וחבריו שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה, אין תשוקתו של הקב״ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו, אף על פי שאנו תשים לו אנו מקוים.
אנא לודידי, ועליי אנקיאדה.
אני בשביל חברי ועלי הנהגתו.
וכך היא התשובה: אני לדודי וגם הוא משתוקק לי.
And this is the answer, "I am my Beloved's and He longs for me.⁠"1
1. The comparison to wine is because the taste of wine remains in one's mouth long after drinking it. The mere mention of the words of the departed sages, causes their lips to murmur in their graves. See Maseches Yevamos 97a and Rashi there.
אני לדודי – אני מחכה לישועתו כענין שנאמר יחל ישראל אל י״י ואו׳ קוה קויתי י״י. ואו׳ לכך חכו לי נאם י״י.
ועלי תשוקתי – ועלי עתיד להביא כלה תשוקות והחמודות שבעולם. תחת בשתכם משנה. לכן בארצכם משנה יירשו. תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

תשוקתו – כמו ואליך תשוקתו (בראשית ד׳:ז׳).
אמרה היא אני לדודי ועלי למלאות תשוקתו.
She says, I am my beloved’s, and it is my duty to be fully obedient to him.
אני לדודי – אמרה כנסת ישראל: כל זה שאמרו לי הנביאים, אני מקווה עד שאראנו.
I am my beloved’s. The synagogue of Israel says this when the appointed time comes.
תשוקתו – כמו ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳:ט״ז).
אמרתי להם, הנערה אומרת: אני לדודי לבדו,⁠א לא לכם המתאוים, ועלי תשוקתו – למלאות חפצו.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״לבדי״.
אני לדודי – כי חלק י״י עמו (דברים ל״ב:ט׳).
אני לדודי ועלי תשוקתו – תאוותו ותשוקתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) אני לדודי ודודי לי.⁠א אני מצפה לדודי, ואליו אפנה, שיגמור הבניין של בית שיני, ונחדש חיבת קדמונית בשמחת אפיריון.
א. בנוסחנו: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הנוסח כאן הוא לפי שיר השירים ו׳:ג׳; אבל הפירוש עצמו מתייחס בכל מקרה רק ל״אני לדודי״ ולא להמשך הפסוק.
אני לדודי. כך משיבה: העולם!⁠א לא אפנה אליכם, אך אפנה לדודי עד עת דודים, שתפרח הגפן פתח הסמדר (ראו שיר השירים ז׳:י״ג).
א. אם הנוסח בכתב היד מדויק, כך צריך לפסק, שמדובר בלשון שבועה. אלא שלא מצאתי עדות נוספת למלה זו בהקשר כזה. אם הנוסח אינו מדויק, ייתכן שיש לגרוס כאן ״לעולם״, ואז הרעיה אומרת ״לעולם לא אפנה אליכם, אך אפנה לדודי...⁠״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אני לדודי ועלי תשוקתו באמצעות העיסוק בתורה ועשיית המצוות אנו נהפך ל״חלק ה׳ ונחלתו״ (דברים לב:ט), ותגדל תשוקתנו אליו ואהבתנו לו.
אני לדודי ועלי תשוקתו – אמרה כמו שחשקת כן אעשה הנני מוכנת להיות לדודי בחזקת היד ועלי למלאות מה שישתוקק אליו עד שישלם לו מה שהשתדל לחקור בו.
אני לדודי ועלי תשוקתו – אמרה כמי שמודה לכל הדברים שאמר הש״י אליה והשיבה, עכ״ז אני אוהבת לדודי, ואם הוא אינו אוהב אותי, עלי תשוקתו, ר״ל עלי החייוב1 לאהוב אותו, ואני מתאוה לחסות בסתר כנפיו, או יר״ל אני יודעת שאעפ״י שעשה לי בעונותי כל הרעות שעברו עלי, כי עכ״ז עלי תשוקתו, ר״ל יש לו תשוקה ממני, והוא מתאוה לעשות לי טובה:
1. כ״ה בכ״י, וכיו״ב לעיל.
ועל זה השיבה אני לדודי ועלי תשוקתו תאמר כי היא אינה חפצה אלא בעצמו לבד ולא זר אתו וגם ראוי שתהיה תשוקתו עליה ולא על זולתה. ואחרי השלמת שבחים אלו ורצויים בקשה ממנו.
והנה לשמחת השבח והבטחת הטוב הדבוק מבלי הפסק ענתה היא ואמרה אני לדודי כלומר כבר הגיע רצונה השלם כאשר נגמרה ונשלמה מב׳ הצדדים בהודאת פיה. והנה אחר אשר גמר השיר בייעוד מה שעתיד להיות לה מרוב ההצלחות וקיומם אחר גלותה כי הוא מה שייעדו אותו כל הנביאים פה אחד הלא הוא ברוב תשוקתה וחשקה להגעתו יתעורר את הקץ מהרה חושה אל תעמוד ואם תשמור לזכיות כמו שאמרו (סנהדרין צ״ח.) זכו אחישנה.
{תשוקת החלק לחזור למקורו}
אני – לפי שחכמי ישראל אמרו (ב״ר כ, ז) ארבעה תשוקות הן, ויחדו לכל דבר שיצא ממקומו תשוקה טבעית לחזור אליו, כמו שכן הוא על דרך האמת, כי לכן אמר שתשוקת הארץ אל המים שיצאו ממקומן, וכן אמר שתשוקת הקב״ה לישראל, כי כן השלם חלק אדם מאל, שנאמר ׳ויפח באפיו נשמת חיים׳ (בראשית ב, ז). אך לא אמר שתשוקת הקב״ה אל האדם, רק אל ישראל, שנראה שלא ישתוקק רק אל השלם, כי זה לבדו חלקו, על כן אמר על שלמות זה, כי מאחר שהוא הולך נכח דודו בשלמותו, באמת יאמר עליו כי הוא מן השלמים שיצאו ממנו, עד שעליו תשוקתו, וראוי לחזור אחר אבדתו. וזהו סמיכות:
[תשובת עדת ישראל אל ה׳]:
אני לדודי. משיבה עדת ה׳ אל לבה: אמת הוא שנכשלתי בכל אלה1, מכל מקום ׳אני לדודי׳ ולא עזבתיו, כאמרו (תהלים מד כא-כג) ׳אם שכחנו שם אלוקינו וגו׳ כי עליך הורגנו כל היום׳2: ועלי תשוקתו. כאמרו (ישעיה ל יח) ׳יחכה ה׳ לחננכם׳ וגו׳3:
1. בכל מה שהזכיר מתחילת הפרק, שלא הסכימו כל ישראל לעלות לארץ ישראל בבניין בית שני, ושחטאו במחלוקת, ומפני כל אלה לא עמדו בארצם וחרב בית המקדש וגלו ישראל.
2. ׳כל זאת [צרות הגלות] באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך, כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות [כלומר, גם כאשר השפלת אותנו בגלות למקומות קשים, לא נסוג לבנו ממך], אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלומות לב׳. ופירש רבינו שם ׳ולא שכחנוך, ובכן ראוי שתרחם עלינו, ולא שקרנו בבריתך, להמיר דתך, ועם זה כי דכיתנו, כאשר [׳כי משמש בלשון ׳כאשר׳] דכיתנו בגזירות האומות עלינו לבטל ממנו תורה ומצוות, ותכס עלינו בצלמות כענין המן וגירוש ספרד וזולתם, אם שכחנו שם אלקינו בכל אלה להמיר דתנו ונפרוש כפינו לאל זר שיהיה בעזרתנו, הלוא אלקים יחקר זאת וידע כי לא עלתה על לבנו, כי עליך הורגנו לקדש את שמך׳. וראה לעיל (א טז) מש״כ בזה, ובמצויין שם.
3. תשוקת ה׳ עלי, שגם הוא רוצה ומשתוקק להושיע את ישראל, וכן כתב רבינו בפירוש לשמות (יב מב) ׳הלילה הזה לה׳ שמורים - וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה, כאמרו וְלָכֵן יְחַכֶּה ה׳ לַחֲנַנְכֶם׳. וראה בפירוש רבינו לישעיה שם, ומה שהערנו בביאור.
תשוקתו – ענין תאוה וחשק כמו ואליך תשוקתו (בראשית ד׳:ז׳).
אני לדודי – כאשר נשמע אל החשוקה ההבטחה והייעודים הללו, אמרה הנה מאז ידעתי אשר אני מיוחדת לדודי, וכל תשוקתו הוא עלי לא על הזולת והנמשל הוא כאילו אמרה כנסת ישראל מאז ידעתי שאני לו לעם, ולא ימאס בי להחליפני בעם אחר.
מליצה:
אני לדודי ועלי תשוקתו – כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה, (ועיין באדרת האזינו דף רפ״ח שרשב״י אמר פסוק זה בעת מותו).
אני וגו׳ – אני נאמנת לך, ואם תשוקתך עלי עזה כ״כ.
ועלי תשוקתו – מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא באביהם שבשמים.⁠1 (מ״ר)
ועלי תשוקתו – תשוקתו – תש וקו, אומרים ישראל לפני הקב״ה, אע״פ שתשים אנו2 אע״פ כן אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקב״ה בכל יום. (שם)
1. דבזה חלוק הלשון חשק מלשונות אהבה וחבה וכדומה דבעוד שלאהוב ולחבב אפשר לכמה אנשים, אבל לחשוק אי אפשר כי אם באחד. ומזה נראה טעם הדרשה בקדושין כ״ב א׳ עה״פ וחשקת בה (ר״פ תצא) ולא בה ובחבירתה, והבאור הוא, יען שאם חושק בשתים אות הוא כי אינו חושק באמונה לשתיהן, ולכן אין בכזה דיני הפרשה [ונראה דחשק ותשוקה ענין אחד הוא]. ואמנם אפשר להוסיף באור בכלל ברעיון פסוק זה ע״פ המבואר בחולין פ״ט א׳ עה״פ לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם, אמר הקב״ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שנתתי לכם גדולה אתם משפילים עצמכם לפני, ולא כמו אוה״ע שבשעה שמשפיע להם הקב״ה גדולה הם מורדים בו, ומביא ראיות שם מהרבה פסוקים, ומבואר בכ״מ באגדות דהלשון אני שהוראתה העצמית היא העצמיות מורה גם כן על חשיבות וגדולה יתירה, וכמ״ש במ״ר פ׳ מקץ עה״פ אני פרעה, מאני של פרעה אתה יודע אני של הקב״ה, כלומר מחשיבותו של פרעה אתה יכול לשער גדולתו של הקב״ה, וכן בירושלמי סנהדרין פ״ה שכינה אומרת קלני מראשי דרשו קל אני, שכביכול שחשיבותו וגדולתו קלה, וזהו שאמר כאן אני לדודי כלומר שגדולתי וחשיבותי אני מבטל לפני הקב״ה ולכן עלי תשוקתו וכמ״ש למעלה שאומר הקב״ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם משפילים וממעטים עצמכם לפני.
2. כלומר חלשים, מרוב צרות. ודריש תשוקתו מעין נוטריקון – תש וקו, כדמפרש.
וכאשר נשמע אל החשוקה ההבטחה והייעודים הללו, אמרה הנה מאז ידעתי כי1 אֲנִי מיוחדת2 לְדוֹדִי לבדו3, וגם הוא משתוקק אלי4 וְעָלַי – בלבד כל5 תְּשׁוּקָתוֹ – תאוותו6: ס
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. אבן עזרא.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת, מאז ידעתי שאני לו לעם ולא ימאס בי להחליפני בעם אחר, מצודת דוד. ובמדרש, ״אני לדודי״ אני מחכה לישועתו כענין שנאמר (תהלים קל, ז) ״יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״, ״ועלי תשוקתו״ ועלי עתיד להביא כל התשוקות והחמודות שבעולם, לקח טוב. ועוד דרשו, ״ועלי תשוקתו״ תָּשִׁים אנו, אע״פ שאנו תשים, אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקב״ה בכל יום ויום, ומייחדים שמו שתי פעמים ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים׃
Come, my beloved, let us go forth into the field; let us lodge in the villages.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד חָבוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל אַגְלִי יְיָ יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דְּשֵׂעִיר חַקְלֵי אֱדוֹם אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּבָעוּ מִנָּךְ רִבּוֹן כָּל עָלְמָא קַבֵּיל צְלוֹתִי דַּאֲנָא מְצַלְּיָא קֳדָמָךְ בְּקִרְוֵי גָלוּתָא וּבְפִלְכֵּי עַמְמַיָּא.
[א] לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת נֵצֵא וּנְטַיֵּיל בְּדִימוֹסִין שֶׁל עוֹלָם, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, בַּכּוֹפְרִים בּוֹ, אֵלּוּ כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁכָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן לְשָׁעָה.
לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים – הרי משיח בא לעולם ואומר להם לישראל הגאולה באה לעולם והם מתכנסין ובאים כתות כתות. כת ראשונה זקנים שאינם יכולים לילך. שניה נשים וטף. עליהם הכתוב אומר נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן וגו׳. אלו עושי המלחמה.

רמז תתקצג

לכה דודי נצא השדה – דרש רבא אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות ושבועת שוא.
נצא השדה – ואראך ת״ח שיושבים ועוסקים בתורה מתוך הדחק, נלינה בכפרים אל תקרי בכפרים אלא בכופרים בוא ואראך אותן שהשפעת לו טובה וכפרו בך, נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך שם אראך כבודי וגדלי שבח בני ובנותי.
אנטלק יא ודידי נכ׳רג אלצחרי, נבית פי אלמחאל.
ידיד! צא לדרך, נצא אל השדה, נישן בכפרים.
(יב-יג) ואז תבקש האומה מלפני ה׳ שישרה שכינתו עמה במדבר לכך נאמר לכה דודי נצא השדה.
כפי שפירשנו בסמוך ענין ישראל בהתקבצם במדבר הישימון שנאמר והבאתי אתכם אל מדבר (יחזקאל כ לה), וירעבו ויצמאו, ומצאנו שזה יהיה ארבעים וחמשה ימים, כלומר שזה יהיה טבת וחצי שבט, ורבים יצאו מכלל הדת באמרם האם זהו מה שקוינו לו, וצדיקי ישראל מפעם לפעם משקיטים אותם ומישנים את דעתם ומחזקים אותם על אמונתם, וכשאנו מעיינים בכתובים אנו מוצאים רמזים לכך, הרמז שירעבו ויצמאו הוא מה שנאמר כאשר נשפטתי את אבותיכם (שם כ לו), והרמז היותר קרוב כלומר שיהא רעב הוא אמרו להמית את כל הקהל הזה ברעב (שמות טז ג), ובצמא כמו שנ׳ ויצמא שם העם למים (שמות יז ב), ושיצאו רבים מן מדת שנ׳ וברותי מכם המרדים והפושעים בי (יחזקאל כ לח). ושיהיו גרים בארץ לא להם שנ׳ מארץ מגוריהם אוציא אותם, ושבני האומה מחזקים כל אחד את לב חברו הוא אמרו חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו (ישעיהו לה ג), לפיכך אמר נשכימה לכרמים.
ואמרו שם אתן את דודי לך, התגלות שני המשיחים בן יוסף ובן דוד.
לכה דודי נצא השדה – דרשו רבותינו בעירובין (בבלי עירובין כ״א:): אמרה כנסת ישראל: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות, אלא כיושבי פרזות שהן בעלי אומנות ועוסקין בתורה מתוך הדחק.
נלינה בכפרים – בכופרים. בוא ואראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכופרים בך.
Come, my beloved, let us go out to the field – Our Rabbis expounded in [Maseches] Eiruvin, that the congregation of Yisroel said, "Master of the Universe, do not judge me like dwellers of cities, where there is robbery and immorality, but1 like the open village dwellers, who are craftsmen and are occupied in the study of Torah amidst hardship.⁠"2
Let us lodge in the villages – Let us lodge among the disbelievers [=כּוֹפְרִים. Come and I will show You Eisav's descendants, upon whom You have lavished prosperity, but who do not believe in You.⁠3
1. Below, verse 11.
2. Maseches Eiruvin 21b.
3. Sifsei Chachomim amends Rashi's text to read...⁠"but let us go out to the field and I will show You Torah scholars who are occupied in the study of Torah amidst hardship.⁠" (Sifsei Chachomim)
לכה דודי נצא השדה – אומרת כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם הנשא שופט הארץ. עד מתי רשעים י״י. השדה. כל העולם נקרא שדה. כענין שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין.
נלינה בכפרים – נשא ונתן בכופרים באומות העולם שנתת להם ממשלה ושלוה. באו זה דבר מצאו אומות העולם חן בעיניך.
(יב-יד) לכה דודי נצא השדה – עכשיו היא מפייסת את אוהבה שילך לטייל ולהתחבב עמה.
לכה דודי נצא – אני ואתה מן העיר אל השדה, והלילה נלינה בכפרים,
ולבוקר נשכימה לטייל בכרמים, ונראה אם הגיע עת דודים.
אם פרחה הגפן – ואם נפתחו פתחי סמדר, ואם הנצו הרימונים, שם אתן את אהבתי ואת ידידותי לך.
הדודאים והבשמים נתנו ריח – ואצל פתח פרדס שלנו בכניסתינו לתוכו נמצא שם כל מיני מגדים חדשים וגם ישנים, וגם מן המגדיםא אשר צפנתי והצנעתי לך משנה שעברה.
בהשדה – קנפניא.
נשכימה לכרמים – וכן המנהג נוהג שהכרמים אינן סמוכות לעיר, וכן פרדיסים, כי אם סמוך לכפרים.
פתח – אֵשְפַנִיא, לשון פתיחה נופל בסמדר, כי קודם שתראו נצני הענבים, הסמדר עגולג כאגוז קטן וגם סתום, וכאשר הוא נפתח ריחו נודף וערב.
את דודי – את חביבי.
הדודאים – מין בשמים שריחם נודף.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: הבגדים.
ב. ביאורי המונחים בז׳:י״ב-י״ד מופיעים בכתבי היד רק לאחר השלמת ביאור העניין של ז׳:י״ב – ח׳:ד׳.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: נופל.
(12-14) COME, MY BELOVED, LET US GO INTO THE OPEN – Now she appeases her loved one (suggesting) that he should walk with her and embrace her.
Saying, "Come, my dear one, let's leave the city and go into the open countryside. Tonight we shall sleep in a village.
And tomorrow we will continue our walk in the vineyards and we shall see if the time for love has arrived.
IF THE VINE HAS FLOWERED – Let us see if the buds have opened, if the pomegranates are blossoming. There I shall give you my love and my affection shall be yours.⁠"
THE MANDRAKES – and the spices that give off their fragrance.⁠1 Near the entrance to our garden, as we enter it, there we shall find all kinds of choice fruits BOTH FRESHLY PICKED AND LONG STORED – [We shall eat from] the choice fruits that I have stored away for you from last year.
2THE OPENCampagna in the vernacular, [i.e. field].
LET US GO EARLY TO THE VINEYARDS – It is the usual practice that vineyards are not located near the city but close to [rural] villages.
OPENEDespani [i.e., opened] in the vernacular.⁠3 The word connotes opening and refers to the blossoms. Before grapes begin to form, the buds fall off like small, hard nuts. When these open they release their fragrance.
MY LOVE – i.e., my [male] beloved.
THE MANDRAKES – A kind of spice that gives off a pleasant scent.
1. Cf. Rashbam's comment on Gen. 30:14 in which the association between "mandrakes" and "fragrance" appears again. The comment offered here is meant to counter that of Rashi. Ibn Ezra offers a different explanation of the term and notes that mandrakes grow in "the shape of human beings".
2. The following lexical interpretations of the terms in 7:12-14 appear in the manuscripts only after the completion of the discussion of the narrative of 7:12 – 8:4.
3. Cf. Salters, op. cit., p. 252.
ועתה לכה דודי נצא השדה כי לא נוכל להתחבר במדינה.
Come now, my beloved, let us go forth into the fields, for we cannot caress in the city.
לכה דודי – אמרה כנסת ישראל: בבוא הקץ.
לכה דודי נצא השדה – והענין ירושלם, כענין מצאנוה בשדי יער (תהלים קל״ב:ו׳).
נלינה בכפרים – כענין פרזות תשב ירושלם (זכריה ב׳:ח׳).
Come, my beloved, let us go forth into the field. The meaning is, Jerusalem. Cf. ‘We found it in the fields of the wood’ (Psalms 132:6).
Let us lodge in the villages. Cf. ‘Jerusalem shall be inhabited as towns without walls’ (Zekhariah 2:8).
ועתה לכה דודי נצא השדה ונלינה באחת מהכפרים – ולא נלך במדינה.
(יב-יג) לכה דודי – אמרה כנסת ישראל: הואיל והסתכל בכרמיםא שהן ישראל, תראה אם פרחה הגפן. כמו שהעתיקו חז״ל: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך שגזירותיו כגזירת המן ונגאלין.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״בכרמים״.
לכה דודי נצא השדה – היא מדברת לו: מה שתקראני לילך לטייל בין הגפנים: קומה לכה נא דודי עמי ונצא שם בשדה ונלינה בין בני הכפרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב-יג) לכה דודי נצא השדה. כשהגיע העת, חזר לה דודה, ואמרה לו לכה דודי ונראה אם פרחה – הגיע עת דודים, שהיית מצפה, כדכתיב למעלה ״אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל... לא ידעתי״ וגומ׳ (שיר השירים ו׳:י״א-י״ב).
לכה דודי נצא – עתה כשמצאה דודה, אמרה לו: נצא השדה – לטייל שם.
נלינה בכפרים – לינות הרבה עד שתנוח, כי נתייעפת מן כלי זיינך שנשאת במרכבות עמי נדיב (שיר השירים ו׳:י״ב).
כפרים – מין בשם, כמו: כפרים עם נרדים (שיר השירים ד׳:י״ג), וכן: אשכל הכפר (שיר השירים א׳:י״ד).
לכה דודי נצא השדה תחנון ובקשה שנצא מכלא הגלות, אשר הוא כמו חומה המקיפה אותנו, ומונעת מאתנו לצאת ממנה ולהתנהג כרצוננו.
נלינה בכפרים אשר אין להם חומה ולא שער שאפשר לסגור, ואין דבר שימנע מאנשיהם להתנהג כרצונם, וגם משום שהם קרובים לגנים ולכרמים ולמקומות הטיול.
(יב-יג) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים: נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך – אמרה ממשלת שיצאו השדה ויביטו הצמחים אם החלו להשתדל לתת פרים. והכוונה בזה שיראו אם נשלם לה מהחוש מה שיצטרך אליו בזאת החקירה כי זה צריך אל חקירה ארוכה וקשה מאד הגעתה כמו שקדם ואם נשלם מהחוש מה שיצטרך הנה אחר כן אתן את דודי לך ואשפיע לך מה שראוי כפי היכולת.
לכה דודי נצא השדה – כנסת ישראל אומרת לש״י, כמו שעושה האשה שכעס עליה בעלה והכה אותה, והיא מתאוה לרצותו ולדבר אליו דברי פיוסין, כך כנסת ישרא׳ אמרה לש״י, לכה, ר״ל בואי אלי ונצא השדה, ר״ל מכאן ואילך נשתדל בתענוגי העולם הבא, שרמז במלת שדה, [כאומר׳]⁠1 ראה ריח בני כריח [השדה]⁠2, שאמרו ז״ל3 ראה ג״ע וכו׳, ר״ל שנשתדל בדברי השדה, ר״ל נעשה תשובה מחטאתינו, אני ובני עמי.
נלינה בכפרים – ר״ל שלא נלין במטות נכבדות, כמו שאמר4 וסרוחים על ערשותם, אלא במטות פחותות, ר״ל בארץ, ונוכל לומר, נלינה בכפרים מלשון כפרה, נשאל ממך כפורים:
1. בכ״י: כאומר. בראשית כ״ז כ״ז.
2. בכ״י: שדה.
3. רש״י: וירח וגו׳ - אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן, הוא מבראשית רבה: אלא בשעה שנכנס יעקב אצל אביו נכנס עימו גן עדן הה״ד כריח שדה אשר ברכו י״י. מסתבר שלשון רבינו הוא שיגרא דלישנא מרש״י אחר זה: ויחרד - ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו.
4. עמוס ו׳ ד׳.
לכה דודי נשכימה – דבריה אלו הם ענייני אוהבים מפורסמים אחשוב כי נאמרו בשיר על דרך שיבחון ויבדוק בענייניה אם קנתה בימי עניה ומרודיה מן המוסר וההכנעה אליו שיעור שתתרצה אליו בתכלית הידידות וכמו שאמרנו אצל גנת אגוז.
לכה דודי – וכמו שאז״ל (עירובין כ״א.) אל תקרי בכפרים אלא בכופרים והם העכו״ם ואחר נשכימה משם לכרמים והם שבטי ישראל ונראה אם פרחה הגפן כי תענה בי צדקתי בבחינת הכופרים ואזכה לגואלה והיא הטענה אשר הוצאתני מבית פרעה כמו שאמר כשושנה בין החוחים. וכאשר נתבאר. עוד תראה שלמות מזה כי לא לבד היו לנו אלו הענינים החסרים מצד שהם ההתחלות הפירות לבד.
{הכנעת העיון לקדושת הדת}
לכה – פה ביאר שצריך זה המעיין להכנע אל הקדש הדת, אחר שהוא מקבל, ואמר זה אשר הופיע להכנס בישיבת החכמה האלקית באמצעות ההקדמות הטבעיות מסורות מהשכל העיוני, אשר אחר שכבר הגיע אל התשוקה הנזכרת והיא תשוקת הסכמת דרושו עם קבלה אשר היא למעלה מהשכל, היא מעלת העיון שקדמנו. ולזה אמר כנגד המשפיע העליון אשר הוא התחלת הדת, לכה דודי המשתוקק אליו נצא השדה.
{שילוב תורה וחכמות חיצוניות}
נראה שקרא שדה החכמות החצוניות, ורצה שיצא דוד אשר הוא התחלת הדת העיונית אם אפשר, וכמאמר ׳דרושים לכל חפציהם׳ (תהלים קיא, ב), וכן אמר שלמה ׳פיה פתחה בחכמה׳ (משלי לא, כו), כי התורה פיה והתחלותיה כפתחים אל החכמה, וביאר התורה על החכמה בתורת חסד אל.
{מיעוט שינה}
ולפי שזה החסד והחכמה צריך אליה להתרחק השינה והתנומה, כדבר שנאמר ׳מעט שינות מעט תנומות׳ (משלי ו, י), על כן אמר נלינה בכפרים, באופן שנוכל להשכים לכרמים אשר בהם נרמזו המושכלות, וזהו נראה הפרחה הגפן הנצו הרמונים.
{בדיקת התאמת החכמות השונות והשגה אמיתית}
או שמא אלה הכרמים זה הם ׳כרמי עין גדי׳ (לעיל א, יד), וירצה שבין בלילה בין ביום צריך הזריזות לראות אם היין הנזכר למעלה, האצל המושכלות השלמות המקובלות אם ימצאו כמותם בין החכמות החיצוניות הללו, וכן אם פתח הסמדר, והיא ההשגה שזכר למעלה במשיג האחד, הנצו הרמונים, והוא המין השני, ונודע כי זה רמז להשגות אלהות, וזה אל הטבעיות, ובכן נדע הענין, שאם נראה שיסכימו יחד הנה מה טוב, ואם לאו שם אתן את דודי לך, רוצה לומר שיכניע דעתו אל דעתו של דודה ויבטלנו מפני דעתו. זה דעת כל שכל מאושר, כי יודע כי ודאי קצור קצרה יד השכל בכל האלהיות, כדבר הרב ודעת גדולי הפילוסופים:
ובכן אני אומרת1, לכה דודי - נצא מגלות שעבוד מלכויות, נצא השדה - לשוח בשדה2 בקיבוץ גליות3, נלינה בכפרים, כאמרו (יחזקאל לח יא) ׳יושבים באין חומה, ובריח ודלתים אין להם׳4:
1. כיון שישראל לא שכחו את שמו יתברך בגלות, וכיון שגם ה׳ משתוקק ומצפה לישועתם, לכן אומרת עדת ישראל.
2. לשה״כ בבראשית (כד סג) ׳ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב׳, ופירש שם רבינו ׳לשפוך שיחו לפני ה׳⁠ ⁠׳. וכן איתא בע״ז (ז:) ׳אין שיחה אלא תפילה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה׳, ובברכות (כו:) ׳יצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו׳. ולשון ׳ויצא׳ האמור שם הוא כמו ׳נצא׳ הכתוב כאן.
3. בפסחים (פח.) אמרו שה׳שדה׳ האמור ביצחק הוא בית המקדש. ובב״מ (קא.) מצינו לחז״ל שקראו לארץ ישראל ׳שדה אבותיו׳, ׳ואמאי קרו לה שדה אבותיו - שדה אברהם יצחק ויעקב׳ (הרב קופרמן). וראה עטרת ישועה (חיי שרה) ׳וזהו ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, כי גלות דומה ללילה, ע״כ ערב נקרא הגלות, כמ״ש והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה יד ז) הרומז לעקבתא דמשיחא׳. הרי ש׳נצא השדה׳ מרמז על קיבוץ גלויות ישראל לארץ ישראל, ששם יתפללו על הגאולה השלימה.
4. דברי רבינו כאן דורשים אריכות בהצעת שיטתו בעניין הגאולה העתידה ומקורותיו. ביחזקאל (לו כד-ל) כתוב: ׳וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וגו׳, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב, וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם׳. ושם (לז כא-כח) כתוב: ׳כֹּה אָמַר ה׳ הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם, וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וגו׳, וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם, וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם, וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם, וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׳. ובפרק שלאחריו באה הנבואה על גוג ומגוג, ושם כתוב: ׳וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם, לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ׳. לדעת רבינו, הנבואות נאמרו על סדרן, כי בתחילה תהיה גאולה רק משעבוד מלכויות, והוא קיבוץ גלויות, שישובו ישראל לארצם, ואחרי כן תהיה מלחמת גוג ומגוג, ומשיח יתגלה אחרי המלחמה, ראה פירוש רבינו לתהלים (צה בהקדמה, ושם פסוק יא, ופרק קב, ופרק קז ועוד). ובקיבוץ גלויות ישבו ישראל ׳בארץ פרזות, באין חומה ובריח ודלתיים אין להם׳. וכן כתב בפירושו לתהלים (קכה): ׳בזה המזמור התפלל המשורר על בני קיבוץ גליות שלא יוסיף האל להגלותם, ויסיר מתוכם את אומות העולם שלא יסיתו את ההמון ויטו לבבם לדעותם, אמר, הבוטחים בה׳ - יושבים באין חומה בקיבוץ גליות, יהי רצון שיהיו כהר ציון - כמו שיהיה הר ציון לימות המשיח, לא ימוט לעולם ישב - אפילו במלחמת גוג, כאמרו ׳ויתר העם לא יכרת מן העיר׳, כי אמנם ירושלים לשעבר הרים סביב לה, ובהם היתה נשמרת, אמנם עתה בקיבוץ גליות ה׳ יהיה סביב לעמו לשמרם מכל מזיק מעתה ועד עולם - גם בבוא מלחמת גוג, וזה, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים - שכבר אבדו ממשלות האומות ותקפם, כאמרו (דניאל ז יב) ׳ושאר חיותא העדיו שלטנהון׳, [ותכלית כל זה] למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם - כמו שעשו בשנים קדמוניות, כאמרו (תהלים קו לה) ׳ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם׳. ולכן המשיל כאן ׳נלינה בכפרים׳, שכפר אינו מוקף חומה. [וראה מלבי״ם במיכה (ד ח) שחילק את הגאולה לשלושה מדרגות, בתחילה הגליות יתחילו להתקבץ, והם גלות יהודה ובנימין שגלו בחורבן בית שני, ואח״כ תבוא ממשלה קטנה, שתהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח״כ תהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות בית דוד, שימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה, וראה מה שציין שם עוד לפירושיו ביחזקאל ועמוס. ובהושע (ב ב) כתוב ׳וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ׳, והרד״ק שם כתב שלא ימנו את המשיח לראש עליהם עד אחרי שיקבצו לירושלים. וראה במצודות (שם ג א-ה). ובספר ׳ואשר תבאנה יגידו׳ (קושלבסקי) הביא את שיטות הראשונים בעניין קיבוץ גלויות וביאת המשיח, והביא את דעת רבינו ודעת הראשונים המסכימים עמו והחולקים עליו, ראה שם דברים בטעם].
לכה – הוא ענין זרוז.
נלינה – מלשון לינה.
בכפרים – כן יקראו המקומות הקטנות כמו בערים ובכפרים (דברי הימים א כ״ז:כ״ה).
לכה דודי – תשלח אמריה לחלות פני החשוק, לומר לו נצא מן העיר אל השדה, ונלין באחת מן הכפרים אשר הכרמים סמוכים אליה והנמשל הוא כאילו אמרה כנסת ישראל אל המקום ברוך הוא לך נא בערי השדה ובכפרים להשגיח במעשה אנשיהן, עם כי אינם מיושרים ומחוכמים כאנשי כרכים ועיירות גדולות שיש בהם ממי ללמוד, כי חכמיהם רבו למעלה אשר לא ימצא כן בערי השדה ובכפרים.
משל:
לכה – [הרעיה השיבה פניה אל דודה ואומרת] לכה דודי נצא מפה אל השדה, בלילה הזו נלינה בכפרים שסביב ירושלים.
מליצה:
לכה – עתה שיצאה הנפש מן הגויה, היא משיבה פניה אל דודה העליון העומד עליה לאספה אליו אומרת, לכה דודי מפה, נצא מן העיר שהוא הגויה אל השדה ר״ל חוץ לגויה, נלינה בכפרים, כי ידוע שבלילה הראשונה עדן הנפש מרחפת על קצת חלקי הגויה ואינה מתפרדת מכל חלקיו לגמרי, ואחר שהגוף בכללו נמשל בשיר הזה לעיר, א״כ קצת חלקיו וכחותיו המיוחדים הנפרדים נמשלים לכפרים קטנים שהישוב בהם מעט, ועז״א נלינה בלילה זו בכפרים, ונבקר עוד קצת חלקי הגוף, וכנודע מענין חבוט הקבר.
לכה וגו׳ – נ״ל שכונת יתר פסוקי סימן זה היא – הייתי חפצה שאינך מלך רק בשפל המדרגה כמוני ואז תראה אמיתות אהבתי, בעוד שעתה תוכל לדאג שמא משקרת אני לך.
כפרים – מקומות פתוחים מאין חומה, ומקור השם הברת פְר שישנה גם בתאר פרזי (לבד מערי הפרזי, פרשת דברים).
לכה דודי וגו׳ – דרש רבא, מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח המסדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושקר, נצא השדה – בא ואראך ת״ח שעוסקין בתורה מתוך הדחק, נלינה בכפרים, אל תקרא בכפרים אלא בכופרים, בא ואראך אותם שהשפעת להם טובה והם כפרו בך, נשכימה לכרמים – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות,⁠1 נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא,⁠2 פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי גמרא,⁠3 שם אתן את דודי לך – אראך כבודי וגדולתי, שבה בני ובנותי.⁠4 (עירובין כ״א:)
לכה דודי וגו׳ – רוח הקודש אומרת לכה דודי נצא ונטייל בדמוסי העולם,⁠5 נלינה בכפרים – בכופרים בו,⁠6 נשכימה לכרמים – אלו ישראל, שנאמר (ישעיהו ה׳) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, נראה אם פרחה הגפן – זו ק״ש,⁠7 פתח הסמדר – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות,⁠8 הנצו הרמונים – אלו תנוקות שיושבים ועוסקים בתורה, שם אתן את דודי לך – שם אני נותנת את הצדיקים והצדיקות והנביאים והנביאות שעמדו ממנו9. (מ״ר)
1. שם כרם הושאל למושב ת״ח, בכ״מ בש״ס, וטעם הדבר מבואר במשנה ד׳ פ״ב דעדיות, העיד ר׳ ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה, וכי בכרם היו יושבין אלא זו סנהדרין שעשויה שורות שורות ככרם, ובירושלמי ברכות פ״ד סוף הלכה א׳ הלשון בזה אלו תלמידי חכמים.
2. בעל מקרא קודם שלמד משנה וגמרא הוא עודנו בגדר פריחה בתורת ה׳, שעדיין לא נתפתחו כלל ידיעותיו.
3. פתוח הסמדר הוא שיעור פחות ומוקדם בזמן מהנצת רמונים, והומשלו למשנה וגמרא, שהגמרא מפורשת יותר מן המשנה.
4. נסמך על הדרשה בפסוק הבא הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן, והיינו שבחן.
5. ר״ל בדרכי העולם ומנהגיו.
6. חסר כאן סיום הענין מדרשה הקודמת, שהשפעת להם טובה והם כפרו בך.
7. גפן אלו ישראל כמבואר בחולין צ״ב א׳, ומיד כשפרחה נפש הישראלי, והיינו תנוק היודע לדבר חייב אביו ללמדו ק״ש, כמבואר בסוכה מ״ב א׳. או דהכונה שמיד שפרח – שהנץ – היום קורין ישראל ק״ש.
8. ע׳ באות הקודם, ור״ל כשהגדילו הקטנים מעט נוהגין להוליכן לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמבואר במס״ס פרק י״ח.
9. נראה דר״ל אם יתנהגו ככה בחנוך הבנים יעמדו מישראל צדיקים וצדיקות, ונביאים ונביאות.

ויש לפרש עוד כלל הדרשה נלינה בכפרים בכופרים בו, משום דבמעלת ישראל בכלל יש שתי מדרגות, האחת כשהם עושים רצונו של מקום באהבה וזריזות יתירה אז הם חשובים מצד עצמם, והאחת אף אם כשהם לעצמם אין עבודתם לפני המקום במדה ראויה, חשובים הם לפני המקום לגבי רשעותם של האומות, וזהו שאמר לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים – בכופרים בו, כשתראה במעשיהם הרעים של האומות אז תשכים לכרמים לישראל אף אם מצד עצמם אין מעלתם חשובה כ״כ, אבל לגבי האומות שהם כופרים בכל תראה צדקתם וחשיבותם של ישראל, דאיך שהוא יהיו חשובים בעיניך ככרם לגבי אילני סרק, וזהו נשכימה לכרמים אלו ישראל.
ושלחה היא אמריה לחלות פני החשוק וכך אמרה1, לְכָה – נלך בזריזות2 דוֹדִי, נֵצֵא מן העיר אל3 הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים – באחד מן הכפרים אשר הכרמים סמוכים אליו4:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שם. ואכן כך נהוג שהכרמים אינם סמוכים לעיר, וכן הפרדסים, כי אם סמוך לכפרים, רשב״ם. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת אל המקום ברוך הוא, לך נא בערי השדה ובכפרים להשגיח במעשה אנשיהם, למרות שאינם מיושרים ומחוכמים כאנשי כרכים ועיירות גדולות שיש בהם ממי ללמוד, כי חכמיהם רבו למעלה אשר לא ימצא כן בערי השדה ובכפרים, מצודת דוד. ובמדרש, דרשו רבותינו (עירובין כא:), אמרה כנסת ישראל, רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות, אלא כיושבי פרזות שהם בעלי אומנות ועוסקים בתורה מתוך הדחק. ועוד במדרש, ״נלינה בכפרים״ אל תקרא בכפרים אלא בכופרים, שאומרת כנסת ישראל להקב״ה, בוא אראך בני עֵשָׂו שהשפעת להם טובה וכופרים בך, רש״י.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים נִרְאֶ֞ה אִם⁠־פָּֽרְחָ֤הא הַגֶּ֙פֶן֙ פִּתַּ֣ח הַסְּמָדַ֔ר הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת⁠־דֹּדַ֖י לָֽךְ׃
Let us get up early to the vineyards. Let us see whether the vine has budded, whether the blossom has opened, and the pomegranates have flowered. There I will give you my love.
א. אִם⁠־פָּֽרְחָ֤ה ל?=אִם פָּֽרְחָ֤ה (חסר מקף?).
• במבט ראשון נראה שאין מספיק רווח למקף בין התיבות, אך רואים אולי רושם זעיר של מקף בהגדלה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אָמְרִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִלֵּין לְאִלֵּין נַקְדֵים בְּצַפְרָא וּנְהָךְ לְבֵית כְּנִשְׁתָּא וּלְבֵית מִדְרַשָׁא וּנְבַקַּר בְּסִפְרָא דְּאוֹרָיְתָא וְנִחְמֵי אִי מְטָא זְמָן פּוּרְקָנָא דְּעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְתִילִין לְגוּפְנָא לְאִתְפְּרָקָא מִגָּלוּתְהוֹן וְנִשְׁאַל לְחַכִּימַיָּא אִי אִתְגְּלִי קֳדָם יְיָ זְכוּתָא דְּצַדִּיקַיָּא דְּמָלְיָן פִּקּוֹדַיָּא כְּרִמּוֹנָא אִי מְטָא קִצָּא לְמִסַּק לִירוּשְׁלֵם לְמִתַּן תַּמָּן שְׁבָח לֵאלָהָא דִּשְׁמַיָּא וּלְמִקְרַב עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא.
[א] נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. פִּתַּח הַסְּמָדַר, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, תִּינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי, שָׁם אֲנִי נוֹתֶנֶת הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת וְהַנְּבִיאִים וְהַנְּבִיאוֹת שֶׁעָמְדוּ מִמֶּנּוּ.
נדלג לאלכרום, ננצ׳ר, אן כאן קד פרעת אלגפן ואנפתח אלסמנדר ונוור אלרמאן, ת׳ם אעטי מודתי לך.
נשכים לכרמים, נסתכל אם פָרַח [עץ] הגפן, ונפתח הסמדר, ואם עץ הרימון הוציא פרחים, שם אני אתן את התידודתי לך.
פרחה הגפן – הוציאה עלים חדשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

נשכימה לכרמים – אילו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
נראה אם פרחה הגפן – אילו בעלי מקרא.
פתח הסמדר – כשהפרח נופל והענבים ניכרים הוא פיתוח הסמדר, ולהם דימה בעלי משנה שהם קרובים ליהנות מהם בהוראת התורה.
הנצו הרמונים – כשהן גמורין והנץ שסביבותם נופל. הנצו – נפל נֵצן, ולהם דימה בעלי תלמוד שהן בחכמה גמורה וראויין להורות.
שם אתן את דודיי – שם אראך כבודי וגודלי שבח בניי ובנותיי.
Let us rise early for the vineyards – These are the synagogues and the study halls.
Let us see if the vine has blossomed – These are those who are versed in Scripture.
If the tender grapes have appeared – When the blossom falls off and the grapes are discernible, that is the appearance of the tender grapes. And he compares those versed in the Mishnah to them, because they are nearer [than those versed in Scripture] to derive pleasure1 in the instruction of the Torah.
If the pomegranates are in bloom – When they are ripe, and the flower around them falls off; "הֵנֵצוּ" means "its flower falls off.⁠" He compares those versed in the Talmud to them, for they are at the level of maturity in [Torah] wisdom that is worthy to teach.
There I will give my love – There I will show You my honor and glory of my sons and daughters.⁠2
1. Alternatively, let us eat manna. "בכפרים" is derived from כפר [=frost] which is the manna's description, in Shemot 16:14. Free us from having to earn a living and we will dedicate ourselves to you. (Tzror Hamor)
2. Than those who are versed in Scripture.
נשכימה לכרמים – אומרת כנסת ישראל רבונו של עולם הנה ראית חירופם וגדופם שאומות העולם מחרפין ומגדפין. ומה הנאה לך מהן. נשכימה לכרמים. כי כרם י״י צבאות בית ישראל. שהם נעשו כרמים הרבה קהלות קהלות.
נראה אם פרחה הגפן – אם יש ביניהם צדיקים.
פתח הסמדר – אם התחילו לשוב בתשובה.
הנצו הרמונים – אלו תינוקות של בית רבן.
שם אתן את דודי לך שם אראך כמה צדיקים וכמה צדקניות שהעמדתי לך בכל שנה ובכל שנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

נשכימה לכרמים – וקודם זה תראה שחזרו ישראל בתשובה.
וזה ענין אם פרחה הגפן, שם בירושלם אעבוד השם בפרהסיא.
Let us get up early to the vineyards. Even before this thou shalt see that Israel is become penitent.
And this is the meaning of if the vine flourish, there in Jerusalem I will worship God openly.
את דודי לך – אהבי, או ריר הלשון.
ובעלות השחר נשכימה, ובמקום הראוי שיש לו ריח טוב שם אתן את דודיי לך – כעניין: נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה (ירמיהו י״ב:ז׳), ואם הוא הפך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ולבוקר נשכימה לכרמים סמוכים אצל בני הכפרים.⁠א
א. מכאן ועד הפסוק האחרון של הספר חסר בכתב היד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

נראה אם פרחה הגפן – ענין זה אמרה למעלה: לראות באיבי הנחל אם פרחה הגפן (שיר השירים ו׳:י״א), שאז הגיע עת דודים, וכן למעלה: וכרמינו סמדר (שיר השירים ב׳:ט״ו).
הנצו הרמונים – כל מינין אילו צומחין בגן הנזכר למעלה הנקרא פרדס (שיר השירים ד׳:י״ב-י״ג).
שם אתן את דודי לךדודי – אהבתי, שאעשה כל רצונך.
נשכימה לכפרים נראה אם פרחה הגפן פיתח הסמדר אז ייוודע שאושרנו הופיע ואורנו כבר זרח, ושאהבתנו לו כבר הגיעה אליו [הגיעה לידיעתו], ״שם אתן את דודי לך״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

נשכימה לכרמים - נשכימה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל1.
נראה אם פרחה הגפן - ר״ל ואם פרחה הגפן [ופתח הסמדר]⁠2, הגפן שהוא ישראל האנשים3 הנכבדים והחכמים, אם נתנו פרח, והסמדר, אותם שאינם כ״כ חכמים, אז נראה בטוב ה׳:
שם אתן את דודי לך - ר״ל אז כשעמי כלם, האנשים החכמים החשובים והנכבדים, וג״כ אותם שאינם כ״כ גדולי המעלה שנמשלו לסמדר או [לבוסר]⁠4 יתנו פרחיהם, ר״ל שישובו בתשובה שלימה, אז אתן את דודי לך, ר״ל תוכל אתה לקרא אותי דודי, כמו שאני קורא אותך, ועשה שנוי בין [המון העם]⁠5 וגדולי העם:
1. ישעיהו ה׳ ז׳.
2. בכ״י: ופתחה סמדר.
3. בכ״י: ישראל וסמדר האנשים.
4. בכ״י: לבוצר.
5. בכ״י: עם ההמון.
{המושכלות והחכמות מקור ריח}
הדודאים – ידוע מאמר האומרים כי הדודאים הם שרשים אשר להם כצורות אדם (ראב״ע בראשית ל, יד, עקידת יצחק שער עב). ולכן נראה שהביא רמזם פה להורות שעבר לפני דודה כל מין ממיני המושכלות, אשר התחלתם שכל האדם, וגם הם נתנו ריח. ואמר על מה שהשיגה מדעתם עם מה שקימוהו מהבאות חכמים חדשים וגם קדמונים, שהם המה היו במקום פתחים למה שהשיג עליהם, וכמאמר החכם שאנו כצפור בראש הענק. אך שם הכל צפנתי לך, מסכים למאמרו למעלה ׳שם אתן את דודי לך׳ (פסוק יב), יראה, עם כל זה שלמדתי מכלם הכל מסורים לך ובטלים אצל דעתך:
נשכימה לכרמים. נתבונן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות1: נראה הפרחה הגפן. הנזכרת (פסוק ט)⁠2, אם יש יוצא למשנה ולתלמוד בעיון ובמעשה3: שם. בצאתי משעבוד מלכויות4, אתן את דודי לך, אראך אהבתי את שם קדשך5:
1. כ״כ רש״י: ׳נשכימה לכרמים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות׳, וכן תרגומו. ובשהש״ר: ׳נשכימה לכרמים - אלו ישראל..., פתח הסמדר - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנצו הרמונים - תינוקות שיושבים ועוסקים בתורה׳. וכעי״ז גם בעירובין (כא:).
2. ׳ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן׳, ופירש רבינו ׳ויהיו נא בזה המורים כאשכולות הגפן שבהם מזון רב וטוב, כן יהיו הם נותנים פרי נאות בעיוניות׳.
3. ע״פ קהלת רבה (ז כח) ׳אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה׳. ורבינו לא הזכיר אלא היוצאים למשנה ותלמוד, וכן הוא בפירוש רש״י: ׳נראה אם פרחה הגפן - אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר - כשהפרח נופל והענבים ניכרים הוא פיתוח הסמדר, ולהם דימה בעלי משנה, שהם קרובים ליהנות מהם בהוראת התורה, הנצו הרמונים - כשהם גמורים והנץ שסביבותיהן נופל, ׳הנצו׳ - נופל נצו, ולהם דימה בעלי תלמוד שהן בחכמה גמורה וראויין להורות׳. והגפן הוא העץ הנמצא בכרם, ואם בית המדרש נקרא ׳כרם׳, א״כ הגפנים הם לומדי בית המדרש, ומפרש ׳הפרחה הגפן׳ - שנתנה פרי שיצא מבית המדרש תלמיד הראוי להוראה. וראה לעיל (ב יד-טו) עה״פ ׳מחבלים כרמים׳, ובביאור שם.
4. בקיבוץ גלויות שהיא הגאולה משעבוד מלכויות.
5. כמו שמצינו בגלות מצרים ששאל משה רבינו (שמות ג יא) ׳וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים׳, ופירש רבינו ׳וכי אוציא את בני ישראל - שאזכה להוציא את בני ישראל שהם עתה בלתי ראויים לכך׳, ולזה אמר לו ה׳ (שם פסוק יב) ׳בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה - אף על פי שאינם ראויים, הם מוכנים לעבוד את האלקים על ההר הזה, בהוציאך אותם מבין הפושעים׳. וראה מש״כ רבינו בישעיה (כו ט). כפירוש רבינו בהרחבה יתירה כתב האלשיך: ׳אנא אלקי, אל תאשימני על העדר תשוקתי לידבק בך ובתורתך תמיד, כי הלא טרדות עול הגלות ובקשת מזונות מעכבות בידינו מהיות כל ישענו וכל חפץ הדבק בך ובתורתך ומצותיך והשלך כל מילי דעלמא אחרי גוינו, ומי יתן תנסה נא ה׳ ולכה דודי לפנינו כאשר הלכת לפנינו בצאתנו ממצרים וכו׳, נצא מבין הנכרים השדה, שנהיה משוללי עול הגליות כמאז..., ואז כל חפצך נעשה, כי לא נטפל רק בחפצי שמים, מאשמורת הבקר נשכימה לכרמים הם בתי כנסיות ובתי מדרשות וישיבות הנקראים כרמים וכו׳, וכל מה שנטפל, יהיה לשית לב ולחפש אם פרחה הגפן, אם נתחדשו חדושי תורה או עסק מצות לשמוע ולעשות, וזהו אם פרחה הגפן, אם הפריחו ישראל הנקראים גפן חדושים בתורה, וכן אם פתח הסמדר, הם תינוקות של בית רבן שהם עדיין סמדר, אם פתח ונתפקחו להגדיל בתורה להעלותם ממדרגת ידיעה אל גדולה הימנה, וכן נטפל לבוקר אם הנצו הרמונים, הם התלמידים שחכמתם אשר למדום כנוסה בתוכם כרימונים, ונטפל ונראה אם הנצו דבר מתוך דברי חכמתם אשר בקרבם ברוח מבינתם, כלל הדברים, כי שם אתן את דודי אשר לי בכח בקרבי, ואוציאם בפועל ואתנם לך, ולא לזרים אתך כאשר בהיות עלי טרדות מזון ועול מלכות כמדובר שצריך לתת חלק לזולתך, והיו דודי לך בכח ולא בפועל׳.
הנצו הרמונים. מצאתי בס׳ דקדוק ישן כ״י שצד״י הנצו בדגש במקום אות החסרה כמו הנצצו ובספרים שבידינו אין בהם דגש ושרשו נצה.
נשכימה – מלשון השכמה.
הסמדר – הם הענבים הדקים הניכרים אחר שנפלה הפרח וזהו פתח הסמדר.
הנצו – הוא חנטת הפרי.
דודי – ענין אהבה וחבה.
נשכימה לכרמים – בהיות שהכרמים סמוכים לה נבוא בהשכמה אל הכרמים עד שלא תזרח השמש בתוקף החום.
נראה – שם נתענג לראות אם כבר פרחה הגפן אם פתח וכו׳.
שם – בכרמים אראה לך אהבתי אליך, אחר שיהיה לנו הרחבת הלב מתענוג ראיית פרחי הגפן וכו׳ והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת לך שם לבתי כנסיות ומדרשות וראה אם התלמידים והחכמים הפריחו חכמת התורה ומעשים טובים, ושם תראה גודל שבחי ואהבתי לך.
משל:
באור הבקר נשכימה לכרמים – ונראה אם פרחה הגפן ר״ל זה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים אבל שם אתן את דודי לך. אבל דודי ואהבתי הם פרחו והנצו בודאי. ושם אתנם לך לא לאיש אחר.
מליצה:
אח״כ נשכימה – בבקר לכרמים כבר בארנו (למעלה א׳:ו׳) שהכרם יציין במליצה תכלית המעשים והפעולות, ר״ל נראה מה פרי המעשים ומה הרוחנו בכל אשר עמלתי ועסקתי בעולם הגופים, נראה אם פרחה הגפן, ר״ל אם העלנו איזה דברים לתועלת ע״י ההשגה (שזה נמשל בכל הספר לגפן ויין הטוב כנ״ל ב׳:י״ג) ואם פרחה, נשקיף אם פתח הסמדר, ר״ל שהחלו הענבים להתבשל ועשו סמדר, ר״ל אם ההשגה עשתה פרי ותנובה, גם נראה אם הנצו הרמונים, שהרמונים בשיר זה שהוא ציון המצות והמע״ט שהם תרי״ג כפלח הרמון (כנ״ל ד׳ י״ג ואו א׳), ר״ל נראה אם נמצא איזה תועלת מכל אשר עסקנו בעולם המורגש בין בתורה בין במע״ט. אמנם שם אתן את דודי לך, ר״ל הגם שזה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים כי לפעמים יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה רק לשם פניות אחרות, ואז אינם לתועלת אל הנפש בעולם הגמול, אבל את דודי אתן לך בודאי, כי מדת אהבת ה׳ והתורה והמצות שעשה ועסק מאהבת ה׳ זה הוא המובטח שתקבל הנפש מהם תועלת והיא העולה לה לריח ניחוח, את אהבתי זאת אתן לך, שהיא נשמת המעשים ולב העבודה אשר ירצה ה׳.
פתח – עומד גם בבנין פִּעֵל, וכן כחש מעשה זית (חבקוק ג׳:י״ז).
וכיון שהכרמים סמוכים לכפר1, נַשְׁכִּימָה לפני שתזרח השמש בתוקף החום, ונבוא2 לַכְּרָמִים הסמוכים3, נִרְאֶה – נתענג לראות4 אִם כבר5 פָּרְחָה הַגֶּפֶן, האם פִּתַּח הַסְּמָדַר6, הֵנֵצוּ – האם נפלו ניצני7 הָרִמּוֹנִים, שָׁם בכרמים, אחרי שתהיה לנו הרחבת הלב מתענוג ראיית פרחי הגפן8, אֶתֵּן אֶת דֹּדַי – את אהבתי וחיבתי9 לָךְ10:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. אבן עזרא.
4. מצודת דוד.
5. שם.
6. כשהפרח נופל והענבים ניכרים הוא פיתוח הסמדר, רש״י, מצודת ציון.
7. רש״י. והוא חנטת הפרי, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. מצודת ציון.
10. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת להקב״ה, לך שם לבתי כנסיות ומדרשות וראה אם התלמידים והחכמים הפריחו חכמת התורה ומעשים טובים, ושם תראה גודל שבחי ואהבתי לך, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכרמים הם בנמשל בתי כנסיות ובתי מדרשות, הגפן אלו בעלי מקרא, הסמדר הם בעלי משנה שהם קרובים ליהנות מהם בהוראת התורה, והרימונים המבושלים הם בעלי התלמוד שהם בחכמה גמורה וראויים להורות, ולאחר שתראה כל זאת ״שם אתן את דודי״ דהיינו שם אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יד) הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ⁠־רֵ֗יחַ וְעַל⁠־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כׇּל⁠־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם⁠־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃
The mandrakes give forth fragrance, and at our doors are all manner of precious fruits, new and old, which I have stored up for you, O my beloved.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְכַד יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִפְרַק יָת עַמֵּיהּ מִן גָּלוּתָא יִתְאַמַר לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא כְּבָר שְׁלִים קֵץ גָּלוּתָא וְזַכְוַת צַדִּיקַיָּא אִתְבַּסַּם קֳדָמַי כְּרֵיחַ בַּלְסְמוֹן וְחַכִּימֵי דָּרַיָּא קְבִיעָן עַל תַּרְעֵי מִדְרַשָׁא עָסְקִין בְּפִתְגָמֵי סָפְרַיָּא וּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא כְּעַן קוּם קַבֵּיל מַלְכוּתָא דִי גְנַזִית לָךְ.
[א] הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ – אֵלּוּ עוּלְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁדָּבְקוּ בְּבַעֲלֵיהֶן וְאֵינָן מַכִּירוֹת אָדָם אַחֵר.
דָּבָר אַחֵר: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ – רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי יוּדָן אָמַר בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הֵם חֲבִיבִין הַדּוּדָאִים לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבִּשְׂכַר הַדּוּדָאִים הַלָּלוּ עָמְדוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים גְּדוֹלִים מְסֻיָּמִים, וְאֵלּוּ הֵם, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר וְשִׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב (בראשית ל׳:ט״ז). רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זוֹ הִפְסִידָה וְזוֹ הִפְסִידָה, זוֹ נִשְׂתַּכְּרָה וְזוֹ נִשְׂתַּכְּרָה, לֵאָה הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה, רָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר זוֹ הִפְסִידָה וְזוֹ הִפְסִידָה, זוֹ נִשְׂתַּכְּרָה וְזוֹ נִשְׂתַּכְּרָה. לֵאָה הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה שְׁבָטִים וְהִפְסִידָה הַבְּכוֹרָה, רָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה בְּכוֹרָה וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, כְּתִיב: הִרְאַנִי ה׳ וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים וגו׳ הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד (ירמיהו כ״ד:א׳-ב׳), זוֹ גָּלוּתוֹ שֶׁל יְכָנְיָה, וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד (ירמיהו כ״ד:ב׳), זוֹ גָּלוּתוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה. אִין תֵּימַר גָּלוּתוֹ שֶׁל יְכָנְיָה עָשָׂת תְּשׁוּבָה וְגָלוּתוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה לֹא עָשָׂת תְּשׁוּבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, שְׁנֵי הַדּוּדָאִים, הַטּוֹבִים וְהָרָעִים, נָתְנוּ רֵיחַ. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, דְּבֵית רַבִּי שִׁילָא וְרַבָּנָן, דְּבֵית רַבִּי שִׁילָא אָמְרִין לְאִשָּׁה כְּשֵׁרָה שֶׁהִנִּיחַ לָהּ בַּעֲלָהּ מְעַט חֲפָצִים וּמְעַט יְצִיאוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּעְלָהּ אָמְרָה לוֹ רְאֵה מַה הִנַּחְתָּ לִי וּמַה סִגַּלְתִּי לְךָ, וְגַם הוֹסַפְתִּי לְךָ עֲלֵיהֶם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּנְתָנוֹ לְאָרִיס, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הֶאָרִיס, מִלֵּא כַּלְכָּלוֹת שֶׁל תְּאֵנִים מִפֵּרוֹתָיו שֶׁל פַּרְדֵּס, וּנְתָנָן עַל פֶּתַח הַפַּרְדֵּס, כְּשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר רוֹאֶה כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, אָמַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה בְּפֶתַח הַפַּרְדֵּס, בַּפַּרְדֵּס כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, הִלֵּל וְשַׁמַּאי וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן. בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידֵיהוֹן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם צוֹפְנִים לִי וַאֲנִי צוֹפֵן לָכֶם, אַתֶּם צוֹפְנִים בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וַאֲנִי צוֹפֵן לָכֶם בְּאוֹצָרוֹת מְלֵאִים יוֹתֵר מִכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בַּר יוּדָן, אֶלָּא דְּדִידֵיהּ הִינוּן סַגְּיָן מִן דִּידָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ וגו׳ (תהלים ל״א:כ׳).
הדודאים נתנו ריח – אלו בני אדם של מעשה צדקה. כשם שדודאים נותנים ריח בעולם הזה. כך בני אדם של מעשה צדקה (נותנים) [נוחלין] כבוד בעולם הבא.
ועל פתחינו כל מגדים – א״ר יוסי זה אליהו בא ואומר להם לישראל אני אליהו והם אומרים לו אם אתה אליהו החיה לנו מתים. ולא מתים שאין אנו מזכירים אלא מתים שאנו מזכירים ועוד אמר רבי יוסי אם יבא אליהו ואני אומר לו פרש לי פרשת נדרים שנדרת לי אתה. חדשים גם ישנים.
הדודאים נתנו ריח – זה יששכר וזבולון, זבולון יושב ועוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של יששכר והתורה רבה על ישראל. אמר רבי לוי בוא וראה כחן של דודאים שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון.
דרש רבא הדודאים נתנו ריח – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן.
חדשים גם ישנים – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתי, אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשים גם ישנים מאי ניהו, א״ל אלו מצות קלות אלו מצות חמורות, א״ל וכי תורה פעמים פעמים נתנה, אלא הללו דברי תורה והללו דברי סופרים, לפי שנאמר הדוד אחד תאנים טובות מאד אלו צדיקים גמורים, והדוד אחד תאנים רעות אלו רשעים גמורים, ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוין, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.
ואללפאח קד פאח באלראיחה, ועלי אבואבנא גמיע אלפואכה, אלחדית׳ה ואלעתיקה, יא ודידי קר ד׳כ׳רת לך ד׳לך.
הדודאים כבר הפיצו ריח, ועל הדלתות שלנו כל הפירות החדשים וגם הישנים, חַ ≈ ברִי! כבר שמרתי לך את כל זה.
ואמרו הדודאים נתנו ריח, התקבצות האומה מבין הגליות, לכך אמר חדשים גם ישנים. ויתגלו בהם הצדיקים והחכמים והוא אמרו ועל פתחינו כל מגדים, ואז יעבדו את ה׳ עבודה שלמה בלי שום מרי כמו הכסף הטהור הצפון לעת זקנה והוא אמרו דודי צפנתי לך.
הדודאים נתנו ריח – דודאי התאנים הטובות והרעות, כעיניין שנאמר: הראני י״י והנה שני דודאי תאנים וגו׳ הדוד האחד תאנים טובות מאד וגו׳ והדוד האחד תאנים רעות מאד (ירמיהו כ״ד:א׳-ב׳) – אילו פושעי ישראל. עכשיו, שניהם נתנו ריח – כולם מבקשים פניך.
ועל פתחינוא כל מגדים – יש בידינו שכר מצוות הרבה.
חדשים וגם ישנים – שחידשו סופרים עם הישנים שכתבתה עלי.
צפנתי לך – לשמך ולעבודתך צפנתים בלבי.
דבר אחר: צפנתי להראות לך שקיימתים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״פתחנו״.
The baskets emit fragrance – The baskets of the good and the bad figs, as the matter is stated, "Adonoy showed me, and behold, two baskets of figs, etc. one basket of very good figs, etc., and the other basket of very bad figs, which were inedible.⁠"1 These are the sinners of Yisroel. Now, both of them emit their fragrance; they all seek Your countenance.
And at our door are all luscious fruits – In our possession there is the reward for fulfilling many commandments.
Both new and old – Those which the Sages innovated, as well as the old ones, which You wrote for me.
I have kept them for you – For Your Name and for Your service I have kept them in my heart.
Another explanation, I kept them to show You that I have fulfilled them.
1. Maseches Eiruvin 21b.
הדודאים נתנו ריח – דור שעתידין ליגאל עתידין ליתן ריח טוב במעשיהם כריח הדודאים.
ועל פתחנו כל מגדים – שישראל פותחין פתח התשובה ופתחים על כל מעשה טוב של תורה ושל תפלה ושל צדקה ושל משפט צדק ושל אהבת שלום.
חדשים גם ישנים – מה שקבלו מאבותיהם ומה שחדשו מדעתם לעשות מעשים טובים.
דודי צפנתי לך – זה התורה כענין שנאמר ומצותי תצפון אותך. ואו׳ יצפון לישרים תושיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

הדודאים נתנו ריח – יתחברו מעשי כנסת ישראל הטובים עם מעשי אבותיה הקדמונים.
The mandrakes give a smell. The good deeds of the synagogue of Israel correspond with the deeds of their fathers of old.
הדודאים – צמח כדמות צורת אדם.
וטעם הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים – התחברות פה אל פה. ואמרה: כך הייתי מתאוה לנשק פיך בפרהסיא ובגלוי, ולא אהיה לבוז בעיני בני אדם.
והנה תראה שהדודאים נתנו ריח – והתחברו חסידים אלה שהם חדשים עם חסידי אבות הקדמונים, וזה עניין חדשים גם ישנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד) הדודאים נתנו ריח. כבר נתכפרו עונות בגלות, והרצת הארץ שבתותיה (ראו ויקרא כ״ו:ל״ד, דברי הימים ב ל״ו:כ״א). והתרגום מפרש על ימות המשיח, אך לפי עניין הדוגמה, זו לבית שני, עד ״השבעתי אתכם״ (שיר השירים ח׳:ד׳).
הדודאים נתנו ריח. כבר הגיע עת, וכבר נתנו ריח, ועת דודים, ופירות חדשים וגם ישנים – של אשתקד.
הדודאים – הן דודאי תאנים, כמו שנאמר: הראני י״י והנה שני דודאי תאנים (ירמיהו כ״ד:א׳).
עניין אחר: הדודאים – לשון ידידות ואהבה, כלומר: כל הדברים המאהיבים והמעוררים אהבה כבר נתנו ריח. ומה הן הדברים המעוררים אהבה, הן חנטת האילנות ופריחת הבשמים, כמו שנאמר למעלה: הנצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע קומי לך רעיתי ולכי לך (שיר השירים ב׳:י״ב-י״ג).
הדוּדאים – כמו הדוֹדאים, בהרבה מקומות מתחלף חולם בשורק.
ועל פתחינו כל מגדים – אמרה לו: אל תחשב בלבך שלא תלך בכרמים על הספק שמא עדיין לא הנצו {הרמונים} ולא פתח הסמדר, הרי אנו רואים בני אדם שנושאים בפני פתחינו כל מגדים ופירות.
ואם תאמר: הם פירות של אשתקד ולא חדשים של שנה זאת, הרי אנו רואים שנושאים פירות חדשים של שנה זאת עם הישנים.
דודי צפנתי לך – צפנתי פירות חדשים וישנים להראותם לך, שתדע שהגיע עת לטייל בכרמים.
עניין אחר: דודי – אהבתי, צפנתי לתתה לך – בכרמים, כמו שנאמר למעלה: אתן את דודַיא לך (שיר השירים ז׳:י״ג). וכאן כת׳: דודִי, שכוונתה לומר עיקר אהבתי הן בתולי.
א. בכ״י: דודַי אתן.
הדודאים נתנו ריח אהבת אבותינו ובריתותיהם כבר התגלו.
ועל פתחינו כל מגדים ופתחת לפנינו את שערי הרחמים, ובזכותם [של האבות] הוגשמו לנו כל ההבטחות המוקדמות והמאוחרות.
חדשים גם ישנים ״חדשים״ הנביאים המאוחרים אחרי משה. ״גם ישנים״ הבטחותיו של האל יתעלה לאברהם ויצחק אשר השליח [משה] השתמש בהם כמליצי יושר ״זכור לעבדיך...⁠״ (דברים ט:כז).
דודי צפנתי לך ציפינו להם וחיכינו להם מתחילת הזמן ועד סופו.
הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך – אמרה שאלו הצמחים נתנו ריחם ר״ל שכבר הוכן להם מהחוש מה שתצטרך עד שכבר הוכנו להם מהחושים על פתחיהם כל המגדים אשר יצטרכו אליהם באלו החקירות. ואולם אמרה חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך הרצון בו שמה שהושג מחדש מאלו הדברים מהחוש עם מה שיושג מישן זה כמה הכל צפונה לו באמצעות הכח הזוכר עד שישלם ההשגות הראוי בזה מן החוש וזה אם ממה שהושג אליה מהחוש אם ממה שהושג זולתה וזה אמנם יקבץ אליה על צד הפרסום כי בכאן דברים רבים לא ישלם השגתם מהחוש לאיש אח׳ בשום פנים כמו הענין בבעלי חיים ומה שידמה להם לפי מה שזכר הפלוסוף במאמר האחד עשר מספר הבעלי חיים ולזה היה הדרך בו שיקובץ מה שיושג בזה מן החוש אל הראשונים ממי שראוי לסמוך על דבריו עד שיושלם בזה מה שיצטרכו אליו מהחוש.
הדודאים נתנו ריח – אמרה זה על הנביאים שהתרו את ישראל שיעשו תשובה, ואמר שנתנו ריחם, שהיו מכריזים לאומת ישראל, כ״ש1 קרא בגרון וכו׳:
ועל פתחינו כל מגדים - ר״ל בפתחינו בעירינו ובמקומותינו הכריזו שנשוב, כמו המוכרים מיני פירות שחוזרים על הפתחים עימהן, כן אמר שהנביאים היו חוזרים על הפתחים עם כל מיני מגדים, ר״ל כל מיני דברי רוח הקדש.
חדשים גם ישנים - ר״ל הנביאים הקדמונים והאחרונים, ואני בעונותי צפנתי לך דודי, ר״ל שאעפ״י שמכריזין לי שאשוב אליך, אני כהומיה וסוררת2.
דודי צפנתי לך - ולא אהבתי אותך, או יר״ל שאעפ״י שאני רחוקה ממך, עכ״ז בצפוני3 לבי שמרתי דודי [ואהבתי]⁠4 לך.
1. ר״ת: כמו שכתוב: בישעיהו נ״ח א׳.
2. ע״פ משלי ז׳ י״א.
3. בְּצְפוּנֵי.
4. וְאַהֲבָתִי. בכ״י: ואהבתך.
ולענין זה אמרה: הדודאים וכו׳ דודי וכו׳ – לומר כי מוסריה הקדומים עם מה שנתחדשו לה בזמן הרב ההוא כלם צפנתם לו ולכבודו.
ואם שהם שלמות בערך האומות אבל ענינים אחרים שלמים ונגמרים במינם כי הדודאים נתנו ריח. והוא כי נוסף על ענייני השלמות והסבלנות שנזכרו ראשונה והוא זכות או זכיות חדשים שלא היו לה בצאתה ממצרים מזכירה ענינים מצויינים בה מאד בכל ימי גלותה. וזה כי אלה הדודאים שזכרה הם אשר נאמרו בראובן (בראשית ל׳) וימצא דודאים בשדה. שהם על תמונת אדם וקטנים שהם מועילים אל ההריון (הראב״ע שם) ולזה אמרה כי ישוב ויחזה בה שקטניה ועולליה בכל יישוביה וגלגוליה תמיד נתנו ריח התורה וכמו שאז״ל (שבת קי״ט:) אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן ועל פתחינו כל מגדים של מצות ויראת שמים כד״א (דברים ו׳) וכתבתם על מזוזות ביתיך: מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל (שבת כ״ב.). ואז״ל מזוזה מימין תפלין משמאל כשאתה נכנס המצות ממצעות אותך לקיים מ״ש (דברים כ״ח) ברוך אתה בבואך: גם אמרה על פתחינו כל מגדים. על טהרת עצמה ומקורה כד״א (משנה אבות ג׳) קנים ופתחי נדה. כי הנה שמרה ודקדקה בזה יותר ממה שהחמירה התורה עליה. וכמ״ש רבי זירא (נדה ס״ו.) בנות ישראל הן החמירו וכו׳ ורבות כאלה התמידו בגלותן וכל עמה מלומדים בהם ולזה אמרה חדשים גם ישנים דודי. כי הנני בא אם בבחינה אל יתר האומות כבראשונה ואם בזכות עצמי אשר נתחדש עתה.
כי אמנם הדודאים - אפילו עמי הארץ, נתנו ריח טוב במעשיות1: על פתחנו. של בתי מדרשות2, כל מגדים, בעיון ובמעשה, חדשים - דברים שהבינו חכמי הדור מחדש, גם ישנים - שהורו הקדמונים, דודי צפנתי לך, בספריהם3:
1. כ״כ רש״י ע״פ שהש״ר: ׳הדודאים נתנו ריח - דודאי התאנים הטובות והרעות, כענין שנאמר (ירמיה כד) ׳הראני ה׳ והנה שני דודאי תאנים וגו׳ הדוד האחד טובות וגו׳ והדוד השני תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה׳, אלו פושעי ישראל, עכשיו שניהם ׳נתנו ריח׳, כולם מבקשים פניך׳. ולפי זה ׳דודאים׳ אינם שם צמח, אלא כלים הנקראים ׳דוד׳ שיש בהם תאנים הנותנים ריח, ורמז כאן לשני סוגי הדודאים הנזכרים שם בנבואת ירמיה. אך בבראשית (ל יד) פירש רבינו שהדודאים האמורים כאן הם מין עשב הנותן ריח טוב. ואולי הכוונה כאן ע״פ מה שהביא שם מחז״ל (סנהדרין צט:, ב״ר עב ב) שהדודאים הם הפקר, ולכן נמשלו עמי הארץ להם, שהוא דבר שאין לו ערך, אך בכל זאת נותן ריח טוב. וראה לעיל (א יב-יד) בביאור למה הריח הוא משל למעשים טובים. ועדת ה׳ אומרת שלכן בוודאי כאשר נשוב בקיבוץ גלויות, גם הם יגלו את אהבתם לה׳ ויתנו את ׳דודי׳ לך כמו שאמר בפסוק הקודם, כי גם עמי הארץ שבישראל עשו מעשים טובים הנותנים ריח טוב. ובעירובין (כא:) איתא ׳דרש רבא, מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא׳. ובעל העקידה פירש כי צמח הדודאים הוא קטן והוא בדמות אדם, לכן הוא רמז לילדים.
2. במשלי (ח לד) ׳אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי׳, ורש״י פירש שם (ע״פ ברכות ח.) ׳להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון׳, וכ״כ אבע״ז ׳על ההרגל והקביעות בבתי החכמה׳.
3. בפתחי בתי המדרשות יש ׳כל מגדים׳ בעיון ובמעשה, שהשיגו אותם לומדי התורה, הן ׳מגדים חדשים׳ שהשיגו בני הדור ההוא, והן ׳מגדים ישנים׳ שהורו חכמי ישראל הקדמונים ושעם ישראל צפן ושמר אותם בספריהם, וכמו שאמר להם ה׳ (פסוק י) שכדי לזכות לגאולה עליהם ל׳דובב שפתי ישנים - ויהיו דבריו בהזכיר דברי חכמות הקדמונים והוסיף עליהם, כראוי לכל אחרון׳, ואלו הם החכמות החדשים המוסיפים על הישנים. [ובעירובין (כא:) איתא ׳חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך - אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים׳. ובעל העקידה הביא דוגמא משבעה נקיים שקיבלו עליהן בנות ישראל בגלות, הרי שבגלות הוסיפו ישראל פרישות וזכויות לעצמם להיות ׳דודי׳]. והרלב״ג פירש בדומה אך לפי דרכו, ע״ש. ובספר אהבת ירושלים על שיר השירים (ורשה תרמ״ה, בהסכמת הבית הלוי) פירש ע״פ דברי רבינו, כי ׳על פתחינו׳ מתפרש ׳בפתחנו׳, שיש ׳על׳ הבא במקום אות השימוש, או הכוונה אצל פתחינו, ו׳גם ישנים דודי צפנתי לך׳ הם ספרים רבים ישנים אשר הם רבי התועלת ויקרים מאד ואין ביכולת להדפיסם כולם מחדש, ועליהם יאמרו ישראל ׳דודי צפנתי לך׳, ׳כי משמרת קודש הם אתנו לקחת מהם לקח בכל עת מצוא, ותחילת הפסוק ׳הדודאים נתנו ריח׳ ירמוז על הספרים אשר כלתה אותם שן העת ואינם נמצאים עוד, רק זכרון שמותם נשאר אתנו, והמשילם לדודאים שכל קיום צמיחתם היא רק קיץ אחד, וכמו שהדודאים הביאו תועלת שנקלט מהם ריח טוב, כן הספרים האלה הועילו אז לטעת בלב קוראיהם דברי תורה יראת ה׳ ומידות טובות לנחלה להם ולבניהם אחריהם, גם מהם אשר מובא מדבריהם בספרים הנמצאים אתנו היום׳. ובזוה״ק (ח״א רמג., הובא בנפש החיים שער ד פי״ב, ע״ש) איתא ׳כתיב הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים וגו׳... ולא אתחדשן מלי דאורייתא אלא על ידוי בישראל וכו׳, ועל פתחינו כל מגדים, אינון גרמו למהוי על פתחינו, על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות כל מגדים חדשים גם ישנים, כמה מלי חדתאן ועתיקין דאורייתא דאתגליין על ידייהו לקרבא לישראל לאבוהון דלעילא וכו׳, צפנתי לך, מהכא אוליפנא, כל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות וידע למחדי מלין ולחדתותי מלין כדקא יאות, אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא וכנסת ישראל פתח לון תרעין וגניז לון, ובשעתא דעאל קודשא בריך הוא לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן אפיקת לון קמיה וקודשא בריך הוא מסתכל בהו וחדי וכו׳, הדא הוא דכתיב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, ומההיא שעתא מלוי כתיבין בספרא הדא הוא דכתיב (מלאכי ג) ויכתב ספר זכרון לפניו, זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות זכאה הוא בהאי עלמא וזכאה הוא בעלמא דאתי׳.
הדודאים – שם עשב כדמות אדם זכר ונקבה וכן וימצא דודאים בשדה (בראשית ל׳:י״ד).
מגדים – כן יקראו פירות משובחים וכן פרי מגדים (שיר השירים ד׳:י״ג).
ישנים – ענין זקנה.
צפנתי – ענין הטמנה והסתרה כמו יצפנו דעת (משלי י׳:י״ד).
הדודאים – הביא ראיה שקרוב הדבר שפרחה הגפן וכו׳, כי הנה עשבי הדודאים כבר הפריחו ומעלים ריח טוב, ועל פתחינו כבר יש כל מיני מגדים מן החדש ומן הישן של אשתקד אשר קניתים וצפנתים לתת לך וכאילו אומרת והנה ראיתים אלו מול אלו וראיתי בהם מגדים מן החדש, ואם כן קרוב הדבר שפרחה הגפן וכו׳, וכשנלך שמה נמצא קורת רוח והרחבת הלב, ואראה לך שם תוקף אהבתי אליך. והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל הלא אף עמי הארצות שבהם שהמה רק בצורת אדם כדמות עשבי הדודאים, עם כל זה גם הם נתנו ריח בעסק המצות, ויש אם כן בהם הרבה זכיות ממה שעשו מחדש ומה שעשו מזמן רב, וכולם עשוים המה בעבור כבוד שמך לא להתיהר, ואם כה עשו עמי הארצות, מה הם עוד הזכיות אשר תמצא בין החכמים והתלמידים.
משל:
הדודאים – הרעיה אומרת הנה הדודאים שלוקטים אותן בעבור טוב ריחם, אבל הם נתנו ריח ר״ל שריחם אינו מיוחד לבעליהם לבד. כי הם הפקר בשדה וכבר נתנו ריח לכל עובר. וגם כל מגדים הם על פתחינו. ר״ל גם המגדים העומדים למאכל ועונג הם על הפתח, הפקר לכל. חדשים ר״ל המגדים הם חדשים ובכ״ז דומים כישנים, אחר ששבענו מהם די והותר כל אלה אינם חשובים, רק דודי ואהבתי צפנתי לך זה אינו הפקר ואינו כדבר ישן. כי צפנתי את אהבתי רק לך וצפנתים מעין כל. כי לך המה.
מליצה:
הדודאים – ר״ל העיון והמעשה אינו מיוחד לה׳ לבדו, כי יעשה לפעמים בעבור פניות חיצוניות והנאות הגוף, הדודאים המעלים ריח, (שהוא משל המושכלות), הם נתנו ריח. הפקר לכל, כי הם הפקר בשדה, ר״ל כי העיון יהיה גם בדברים חיצונים וחכמות חיצוניות הבלתי נובעים לעבודת ה׳, (ותפס דודאים שמסגולתם לעורר אהבה בין איש לאשתו אבל זו אהבה גשמיית) ר״ל שישכיל ויעיין בעיונים הבלתי מעוררים אהבה רוחניית שהוא אהבת ה׳ ובזה הריח הפקר לכל כחות החומר לא לה׳ לבדו (ועיין בהקדמה בזוהר דף י״ב). וכן על פתחינו כל מגדים. שהם הפירות ר״ל פרי המעשים. הם על פתחינו מבחוץ, לא יובאו אל הקדש פנימה, כי המעשים בלא אהבת ה׳ הם גויות בלא נשמה קליפות בלא תוך, ועומדים על הפתח ולא יבואו בחדרים הפנימיים וחגוי הלב, והם חדשים גם ישנים. ר״ל גם המצות החשובות הם ישנות ונעשות מתוך ההרגל בלבד מצות אנשים מלומדה אחר שאין בתוכם אהבת ה׳ אבל דודי צפנתי לך. האהבה מה שעבדתי את ה׳ מאהבה זאת היא הצפון לה׳ לבד ומיוחד לה׳ והיה כולו קדש.
הדודאים – פרח קטן לבן עשוי כסיר ודוד וריחו נעים וישנו בשופע בראשית ימי האביב, Mughetto Maiblume.
מגדים – עיין מה שכתבתי למעלה ד׳:י״ג.
חדשים גם ישנים – אהבתי לך תתחדש בכל יום.
הדודאים וגו׳ – דרש רבא, הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים – אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן.⁠1 (עירובין כ״א:)
הדודאים וגו׳ – ר׳ יודן אמר, בא וראה כמה חביבים הדודאים לפני הקב״ה, שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים גדולים מסויימים, ואלו הם – ישכר וזבולן2. (מ״ר)
הדודאים וגו׳ – א״ר לוי, כתיב (ירמיהו כ״ד) הראני ה׳ והנה שתי דודאי תאנים וגו׳, הדוד אחד תאנים טובות מאד, זו גלותו של יכניה3 והדוד אחד תאנים רעות מאד – זו גלותו של צדקיהו,⁠4 שמא תאמר גלותו של יכניה עשה תשובה ולא גלותו של צדקיה, ת״ל הדודאים נתנו ריח – שתי הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח.⁠5 (מ״ר)
ועל פתחינו וגו׳ – רבנן אמרי, משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס, מה עשה האריס, מלא כלכלות של תאנים מפירותיו של פרדס ונתן על פתח הפרדס, וכשהיה המלך עובר ורואה כל השבח הזה, אמר, אם בפתח הפרדס כך, בפרדס כולו על אחת כמה וכמה, כך בדורות האחרונים ר׳ יוחנן בן זכאי ור׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ מאיר ור׳ עקיבא ותלמידיהם, על אחת כמה וכמה בדורות הראשונים אנשי כנסת הגדולה הלל ושמאי ורבן גמליאל הזקן, ועליהם הוא אומר, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך.⁠6 (שם)
חדשים גם ישנים – אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה, מי שמיע לך מהו חדשים וגם ישנים, אמר ליה, הללו דברי תורה והללו דברי סופרים.⁠7 (עירובין כ״א:)
חדשים גם ישנים וגו׳ – דרש רבא, מאי דכתיב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנס״י לפני הקב״ה, רבש״ע, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים.⁠8 (שם שם)
דודי צפנתי לך – אמר ר׳ אבא בר כהנא, אמר הקב״ה לישראל, אתם צופנים לי ואני צופן לכם, אתם צופנים לי במצות ובמעשים טובים9 ואני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובות שבעולם, אלא דדידיה מרובין מדידן, הדא הוא דכתיב (תהלים ל״א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳.⁠10 (מ״ר)
1. פי׳ רש״י שאוגדות – קושרות פתחיהן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים, לישנא אחרינא מגידות פתחיהן כשרואות דם אומרות לבעליהן ופורשין מהם, עכ״ל. ומלשון המדרש בענין זה שדביקות בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר מבואר שהעיקר כפירוש הראשון, וכן משמע מרישא דאגדה זו אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, משמע דבסוג וערך כזה מצייר גם צדקת הבנות, שגם הן אין טועמות טעם חטא מזולתן, אך מסמיכות דרשה זו על הלשון מגדים נוח יותר הלשון מגידות, וצ״ע, וע׳ פסחים פ״ז א׳.
2. לא נתבאר כלל מה יתרונם ומעלתם של דודאים על שארי מיני גידולי הארץ שכל כך חביבין לפני הקב״ה, ובכלל מה שייך חביבות במין צומח. ונראה דהענין מוסב לכונה אחרת, ויתבאר ע״פ מ״ש באגדה דחלק צ״ט ב׳ וילך ראובן בימי קציר חטים, למאי נ״מ, ר״ל למאי נ״מ ספרה התורה באיזה זמן הלך, אלא מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, ופירש״י בחומש, שאע״פ שהלך בימי קציר חטים אפ״ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר, שאין אדם מקפיד בו, עכ״ל. וכ״מ במ״ר במקומו בזה״ל, תדע לך שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני תבואה ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר, להודיעך שהיו שמורים מגזל הארץ, ואם כך היו שמורים מגזל הארץ על אחת כמה וכמה שהיו שמורים מכל הגזל, ע״כ, ומכל זה נתבארה כונת המ״ר כאן דאין הכונה על הדודאים עצמן אלא על ענינם שהיה בעת הבאתם, והיינו שמהם מוכח שהיה ראובן נזהר מן הגזל, וכמבואר.

ושם בפ׳ חלק פירש״י בכונת הגמ׳ מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל – שהלך לאחר שקצרו מן השדות, שאז הכל רשאין לכנוס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, עכ״ל. וממה שבארנו נראה מבואר שהעיקר כפירושו בחומש, דהרבותא היא מהבאתו דודאים, ובשגם כי כן מבואר מפורש במ״ר במקומו, וגם על יסוד זה בנויה האגדה במדרש שלפנינו, ודו״ק.

והנה לא נתבאר מ״ש שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים ישכר וזבולן, והלא כנודע מסבת ענין זה נולד רק ישכר, וגם צ״ע מ״ש גדולים ומסוימים, האם בשבחם של השבטים מדבר כאן, וי״ל עפ״י המבואר באגדות דישכר וזבולן השתתפו שישכר יתעסק בתורה וזבולן במסחור, ועבור זה שזבולן יפרנס את ישכר יקח חלק לעתיד משכר תורתו, ולפי״ז מתבאר כי כל עסקו של ישכר בתורה בא בסבת זבולן שהיה מפרנסו, ואלולי היא לא היה יכול להתעסק בתורה, ונמצא שגם גדולתו וציונו של זבולן בא מסבת הדודאים, והיינו מלדת ישכר, ולכן זכר שניהם לגדולה.
3. שהיו צדיקים, שהיה בהם החרש והמסגר שהוא משל על צדיקים וחכמים.
4. שהיו רשעים, וכמבואר במס׳ הוריות. ומה שהמשיל כלל ישראל לתאנים על שם הכתוב התאנה חנטה פגיה שיש בה טובות ורעות והוא משל לישראל, כמבואר שם.
5. ר״ל שמא תאמר שמכיון שנתבאר ענשם של גלות צדקיהו לכליה שוב אין להם תיקון ת״ל וכו׳, כלומר, שגם הם עשו תשובה.
6. ר״ל דודי, הנה צפון ומשמר לך החדשים וגם ישנים, שרכשתי לך גדולים וצדיקים בעבר ובהוה, ומדמה דורות האחרונים לפתח הפרדס, לפי שעדיין נראים הם, והיא ע״ד מה שאמרו הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם, ותכלית כלל הדרשה שמתפארת כנסת ישראל בהשתלשלות חכמיה וצדיקיה מדור דור, ולפנינו במ״ר הגירסא הפוכה, כך בדורות הראשונים אנשי כנה״ג וכו׳ על אחת כו״כ בדורות האחרונים ריב״ז וכו׳, אבל כפי שהעתקנו כן הנכון, וכ״ה בויק״ר פרשה ב׳.
7. דברי סופרים שנתחדשו בכל דור לגדור גדר וסייג לתורה. ובאור המשך הלשון לפי״ז דודי צפנתי לך יתבאר בדרשה הבאה.
8. הם הסייגים והגזירות שגזרו חכמים שעל ידם ישמרו עקרי התורה, וכמ״ש ביבמות כ״א א׳ על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, כנודע, וזהו שאמרה כנס״י לפני הקב״ה, כאלה כן אלה כגזירות התורה כגזירות חכמים, צפנתי לך, שמרתי לך לקיימם.
9. ע״ד הכתוב בתהלים בלבי צפנתי אמרתך.
10. טעם הדבר אשר שלו מרובין משלנו פשוט משום דמעשה המצות הוא זמני, משא״כ השכר הוא נצחי, וא״כ ממילא יתחייב שהנצחית מרובה מזמנית.
וקרוב הדבר שפרחה הגפן והנצו הרימונים, כי הנה עשבי1 הַדּוּדָאִים2 כבר הפריחו3 וְנָתְנוּ רֵיחַ טוב4, וְעַל פְּתָחֵינוּ כבר יש5 כָּל מיני6 מְגָדִים חֲדָשִׁים וְגַּם יְשָׁנִים של אשתקד, אשר קניתי7 דּוֹדִי, וְצָפַנְתִּי – והטמנתי8 אותם לְתִתָּם9 לָךְ10:
1. מצודת דוד.
2. שם עשב כדמות אדם זכר ונקבה, אבן עזרא, מצודת ציון. ורש״י ביאר תאנים.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. שם.
6. שם.
7. שם.
8. מצודת ציון.
9. מצודת דוד.
10. והנמשל, כנסת ישראל כאילו אומרת, הלא אף עמי הארצות שבהם, שהם רק בצורת אדם כדמות עשבי הדודאים, עם כל זה גם הם נתנו ריח בעסק המצוות, ויש אם כן בהם הרבה זכויות ממה שעשו מחדש ומה שעשו מזמן רב, וכולם עשויים הם בעבור כבוד שמך ולא להתיהר, ואם כה עשו עמי הארצות, כמה הם עוד הזכויות אשר תמצא בין החכמים והתלמידים, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהדודאים אלו דודאי התאנים הטובות והרעות, ״נתנו ריח״ כולם מבקשים פניך, ״ועל פתחינו כל מגדים״ יש בידינו שכר מצוות הרבה, ״חדשים גם ישנים״ שחדשו סופרים עם הישנים שכתבת עלי, ״צפנתי לך״ לשמך ולעבודתך צפנתים בליבי. ובמדרש, ״הדודאים נתנו ריח״ אלו עלמי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ״ועל פתחינו כל מגדים״ אלו בנות ישראל שדבקו בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר, מדרש רבה. ועוד דרשו, דור שעתידים ליגאל עתידים ליתן ריח טוב במעשיהם כריח הדודאים, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשפסאודו-רש״יפסאודו-רש״י פירוש הפשטפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144